הדרמה שהתנהלה בדקות שבהן נעלמה טיסת פליי דובאי מהרדאר הייתה מהדרמות הביטחוניות הקשות שידעה ישראל בשנים האחרונות. ברגע שהמטוס שידר את קוד 7500 - הקוד הבינלאומי לאות מצוקה המעיד על חטיפה - ואז נעלם ממסכי המכ"ם מעל שמי סעודיה, בישראל הבינו שמתרחש אירוע חריג בקנה מידה היסטורי. על השולחן, בדיונים הביטחוניים, שהחלו באופן מיידי, הונח התרחיש הקיצוני ביותר - והמוחשי ביותר: המטוס החטוף, ועליו כ-170 נוסעים, רובם ישראלים בדרכם הביתה, אינו מתרסק במדבר הסעודי, אלא עושה את דרכו למרחב האווירי של ישראל במטרה לבצע פיגוע תופת בסגנון ה-11 בספטמבר. התנגשות מכוונת במגדל הומה אדם או בבניין ממשלתי בלב תל אביב, אירוע שבו הנוסעים על המטוס הופכים בבת אחת למטרה משנית. על הקרקע עשויים להיות מאות נפגעים נוספים, אולי יותר.
אז הונחה על השולחן הדילמה שאף אדם לא אמור לעמוד בה. דילמה בלתי אפשרית, לא אנושית, שתיפול בסופו של דבר על כתפיו של אדם אחד בלבד - ראש הממשלה: האם לתת את הפקודה הנוראה מכל, להורות למטוסי הקרב של חיל האוויר, שכבר הוזנקו, ליירט מטוס מלא בישראלים - הורים, ילדים, משפחות שלמות - ולהפיל אותו מהשמיים, כדי למנוע אסון גדול בהרבה על הקרקע. או לא ליירט ולקחת את הסיכון שהוא יתרסק בלב עיר בישראל. רגעים ארוכים של סקירה ביטחונית ותרחישים אפשריים, ובעיקר הבנה מחלחלת, שכל החלטה שתתקבל - תהיה בלתי הפיכה.
באותו זמן בדיוק ניסח יאיר לפיד, ראש האופוזיציה, את הציוץ הבא שלו בטוויטר. וזה מה שיצא לו בזמן אמת: "מבהיר. שום דבר שדומה אפילו לאירוע המטוס הבוקר לא הופיע בעדכון הביטחוני עם ראש הממשלה אמש. לא דומה, לא מזכיר, אפילו לא ברמז. כל הסיבוב שהשופרות עושים עכשיו, רק מוכיח מה שהיה ברור כבר אתמול - שהם שוב מנסים לעשות פוליטיקה זולה על חשבון בטחון ישראל. חבורה מופקרת".
לפיד לא לבד. בשיא הדרמה, כשנוסעי טיסת האימים עוד על אדמת סעודיה ובממשלה ומערכת הביטחון עורכים מאמצים קדחתניים לחלצם בשלום הביתה, בחר אביגדור ליברמן לשבור שתיקה בת כמעט יממה ולסכם את האירוע כך: "יש פה ממשלה שנותנת גיבוי למשתמטים ומפקירה את החיילים. מקבלים בשמחה עריקים בתהלוכה, ועד עכשיו אף אחד מקואליציית ביבי, גולדקנופף ודרעי לא גינה את השלטים שבהם נכתב כי צה"ל הוא 'צבא אויב', את העריקים או את הכסף שחולק להם. זו פשיטת רגל מוסרית, הפקרת ביטחון המדינה לטובת אינטרסים פוליטיים ומגזריים. תדמיינו איזה עתיד מחכה לנו עם ממשלת גולדקנופף ודרעי. לה השותפים של נתניהו, בלעדיהם אין לו ממשלה".
כן זה לא פייק. באופוזיציה עושים כל שלאל ידם כדי שאת סדר היום לא יתפסו אירועים ביטחוניים. למרות שראש המפלגה הגדולה בגוש היה רמטכ"ל, והוא כולל ראש שב"כ לשעבר, שני ראשי ממשלה ושר ביטחון לשעבר, הבינו כולם שסדר יום ביטחוני ישרת את נתניהו. קצת מוזר אגב למי שלא מפסיקים להאשים את ראש הממשלה בהפקרה ומבטיחים הכרעה שהוא לא הביא. לכן לא פלא שלפיד ונפתלי בנט קפצו כשבנימין נתניהו הודיע שיש סכנה להסלמה ביטחונית לפני הבחירות. הם מיהרו ללעוג ולנסות להחזיר חיש מהר את גיוס החרדים לכותרות. גם בהודעה משותפת לפני הפגישה, וגם שתי דקות (על השעון) אחריה. זה לא ממש עבד.
הפגישה עם לפיד נקבעה לאישון לילה, מה שגרם לזה שכל היום עסקו הכותרות רק באיומים הביטחוניים החדשים. כן היו, לא היו. האם זה אמיתי, או חלק מתעמולה. משפט אחד שהצליח להוציא את המערכת כולה מאיזון ולעסוק בנושא בו רצה נתניהו, כשכל השאר רצים אחרי הזנב של עצמם ולא מדביקים את הקצב.
ואז הגיע ניסיון חטיפת המטוס. נס עצום ותושייה גדולה של הנוסעים הם שהביאו לכך שבישראל לא מציינים מכאן ולהבא את אסון סוכות, אירוע רב נפגעים בסדר גודל עולמי. והעלה לקדמת הבמה לא רק ענייני ביטחון מתבקשים, אלא עניינים אסטרטגיים בינלאומיים אדירים. כמו הסכמי אברהם. טרור עולמי. יחסי ישראל-סעודיה. בקיצור, כל החבילה לפרצוף.
אגב, למרות הכתף הקרה, התגובה הבזויה של המנהיג הסעודי שמיהר להתנער על ידי שבועת אמונים נוספת לערביי יו"ש וזכותם להכרה ולמדינה, והסירוב העיקש שמטוסי חיל האוויר (שאותם התחנן כסיוע נגד החות'ים רק לפני שבועיים) או של חברה ישראלית כמו אל על ינחתו על אדמת סעודיה, אין אחד שלא נשם לרווחה על דבר הבשורה כי המטוס נחת בשלום והיא חוסה בצילו של יורש העצר. רק לפני שנים בודדות מדובר היה באירוע טראומטי שדורך את כל המערכות האפשריות בישראל לשיא הלחץ, אפילו יותר מאירוע החטיפה עצמו, אלא רק הידיעה על כך שהמטוס ביצע נחיתת אונס על אדמת מדינת אויב עוינת.
היום, למרות שסעודיה עודנה באופן רשמי מדינת לא ידידותית ולישראל אין יחסים דיפלומטיים או כלשהם עמה, הסיטואציה שונה והפוכה לחלוטין. לאיש לא היה ספק שהנחיתה הכפויה בתאבוכ היא תחילת הצלתם של הנוסעים הישראליים ולא התחלה של סיוט חדש. כי המזרח התיכון, על כל מרעיו ותחלואיו, שונה היום לגמרי ממה שהיה לפני שש שנים כשנחתמו ראשוני הסכמי אברהם, ולפני שלוש שנים, כשישראל יצאה למלחמת חורמה בעזה והותירה עיי חורבות במעוזי מבקשי רעתה - בעזה, לבנון, סוריה ואיראן.
אפשר לנסות לקחת את סדר היום, ובשיתוף פעולה של כלי תקשורת רבים גם לא פעם להצליח. לנווט את הכותרות למחוזות הצדדיים של גיוס חרדים ושאר עניינים תפלים. אבל קשה לנצח את המציאות. ואת השאלה האמיתית העומדת בפני הבוחר בעוד כשלושה שבועות.
מטלטלת ומתאיידת
אחרי קרוב לחודש של קמפיין אגרסיבי בעיסוק בהתראות שקיבל או לא קיבל נתניהו ערב הטבח, אפשר להעריך במידה סבירה של ודאות כי הקמפיין כשל בעת מילוי תפקידו. מי שמשוכנע שנתניהו אשם בכל תחלואי ישראל וממילא החליט מזמן לתמוך באחת ממפלגות האופוזיציה כדי להביא להדחתו, השתכנע די בקלות שנתניהו אכן קיבל התרעות בזמן אמת ולא עשה עמם דבר. והוא הראש והוא אשם. ועכשיו הוא גם חסר אחריות, נאלח, וגם בוגד.
בחודש האחרון השיח בתוך הקבוצה הזאת אחיד ועדרי. זה שנתניהו ידע ערב הטבח על דבר התרחשותו הקרובה ולא טיפל בזה - היא עובדה מוגמרת אצלם. אמת לאמיתה שאין לה שום מקום לספק. לא רק שהוא ידע בוודאות, אלא שכל היתר - ראש השב"כ, ראש אמ"ן, שר הביטחון, הרמטכ"ל - בוודאות לא ידעו. הם לא ידעו כי נתניהו, שידע, לא עדכן אותם. לכן לא רק שנתניהו אשם, אלא שכל השאר גיבורים. קורבנות של קנוניה שנתניהו רקח נגדם, כשקיבל מידע ולא סיפר להם. אם הם היו קהל היעד של "הגילויים" על שלל המתריעים שבישרו לנתניהו אישית כי עומדת להיות מתקפת דמים של חמאס מעזה, אזי חבל מלכתחילה על האנרגיות. הם לא צריכים את זה כדי לשנוא את נתניהו ולנהור לקלפיות בהמוניהם כדי להחליפו.
הבעיה של מחוללי הקמפיין הוא מה שקרה כתוצאה ממנו בצד השני. אלה שתומכים בנתניהו והמשיכו לתמוך בו גם אחרי שמחת תורה לפני שלוש שנים, כבר בחרו צד וימשיכו לתמוך בו עד הבחירות. אבל לגבי אלה שלא-מי-יודע-מה תמכו בו, שרואים את הדיווחים וההוכחות הרעועות המלוות להם, ויוצרים אצלם בדיוק את האפקט ההפוך. הקמפיין הזה הוא הרי, עם יד על הלב, עלבון לאינטליגנציה. מטר של חשיפות וראיות שאמינותם שואפת לאפס, קטעי דברים ואמירות שהוצאו מהקשרם, שכבר הופרכו מכל כיוון אפשרי, עד החשיפה המטלטלת הבאה, שגם היא מתאיידת בתוך שעות ספורות וקורסת לתוך עצמה.
כתוצאה מכך הם נדחקים היישר לזרועותיו של נתניהו. או לכל הפחות לאחד השותפים הפוליטיים שלו ממפלגות הימין. אין להם בדל של אמונה שזה מה שבאמת קרה, למרות ניסיון ההלעטה הכפויה של דיווחים בלתי פוסקים, והדבר מרחיק אותם ממחוללי האירוע, ראשי מפלגות שאמורים להיות אנשים רציניים, עם שאר רוח ויכולת הנהגה, שמתבוססים במה שנראה בעיניהם כמו שידור חוזר שחוק של פרשת הצוללות ("הפרשה הביטחונית החמורה בתולדות המדינה") או תיק 4,000 ("פרשת השוחד החמורה בתולדות המדינה").
הכנסת במוקד
אחרי החג תחזור מערכת הבחירות בכל עצמתה. לא שבינתיים היא נעלמה, אבל נראה שהשיא עוד רחוק מאוד לפניה. גוש האופוזיציה מגיע ערוך יותר, עם מפלגות שכולן עוברות את אחוז החסימה, ועם יתרון בולט אחד נוסף - בלוק של כ-12 מנדטים של מפלגות ערביות. בסקרים, באופן מסורתי, לא סופרים את הסיעות הערביות עם השמאל אלא כגוש בפני עצמו. הפעם, בסבירות גבוהה, המצב יהיה שונה.
היה זה כשאחמד טיבי הסביר שהרשימה המשותפת תעשה הפעם דברים שלא עשתה מעולם. מנסור עבאס כבר מכריז שיהיה חלק מהממשלה: מס' 2 שלו, יואב סגלוביץ', כבר הספיק למחות על כך שלא הוזמן למפגש ראשי האופוזיציה במוצאי שבת שעברה, ומבחינתו הוא חלק בלתי נפרד מהמחנה, לא משנה מה אומרים ליברמן ובנט. וזה התרחיש הפוליטי שעומד בבסיס הדיונים בין חלקי האופוזיציה, למקרה שלנתניהו לא יהיו 61, ולהערכתם אין לו.
השלב הראשון והמיידי הוא השתלטות על הכנסת באמצעות החלפת אמיר אוחנה במועמד מטעמם. מרגע שזה יקרה תאבד ברגע אחד הקואליציה (היוצאת) את היכולת להשפיע על סדר היום, הצבעות, חוקים וכן מינוי ראשי הוועדות וחברי הוועדות. השלב הבא הוא להבטיח את שיתוף הפעולה של הסיעות הערביות, כמו הרכבת קואליציה ללא קואליציה אמיתית בשלב הזה, באמצעות שורה של חוקים והעברות תקציביות לסיעות הערביות רע"מ והרשימה המשותפת.
גם הקמת ועדת חקירה ממלכתית תעבור בכנסת עוד לפני השבעת הממשלה. בקואליציה החדשה ינסו להעביר חוקים שיוציאו את נתניהו מהמשחק, הפעם סופית. חוק שאוסר על ראש ממשלה לכהן תחת כתב אישום נבלם על ידי גורמים בקואליציה ההיא, בעיקר איילת שקד שהטילה וטו. הפעם, כך הערכה, לא יהיה מי שיבלום אותם.
רק אחר כך יתפנו כולם למו"מ קואליציוני להרכבת ממשלה. פה הדברים תלויים ברוב שיקבלו ובמידת ההישענות על הסיעות הערביות, האם אפשר יהיה להסתפק ברע"מ כמו בפעם הקודמת, או שיהיה צורך גם ברשימה הערבית המשותפת. בתרחיש האופטימי תהיה ממשלה יציבה, ואחרי שיפתרו את סוגיית ראש הממשלה ביניהם, ייצאו לדרך, מתוך תקווה שבינתיים הליכוד יתפרק ואולי נתניהו יפרוש מהמשחק אם החוקים שיפרישו אותו בכפייה אכן יעברו ויקבלו את אישור בג"ץ.
בתרחיש הפסימי יותר, כשהצדדים יבינו שבשל התוצאות אין אפשרות לממשלה יציבה, והיא תגמור בדיוק כמו הניסיון הכושל הקודם, יסכימו הצדדים מראש על הליכה במועד מוסכם לבחירות והממשלה תושבע רק לצורך הדחת נתניהו וכממשלת מעבר למעשה מיומה הראשון.
במילים אחרות, במידה שלגוש הימין לא יהיו הפעם 61, לראש הממשלה כמעט שלא יהיה מה לעשות כדי לעצור את החלפתו ואולי גם את הדחתו לצמיתות. התרחיש הכי מדובר כעת, לאור תוצאות הסקרים של השבועות האחרונים, של אי הכרעה והליכה לסבב בחירות נוסף ואולי כמה ברצף כמו ב- 2019-2020, עשוי להיראות לנתניהו כמו חלום מתוק, לעומת תרחיש הבלהות שהוא עומד מולו בעולם האמיתי.