המחזה הזה היה קשה ומתסכל בתחילתו ובסופו. בתחילתו, עמד לו השר העבריין, איתמר בן גביר, הפעם עם גלימת עורך דין, מול תשעה שופטים, וייצג עמדה, שבוורסיה זו או אחרת שותפים לה פוליטיקאים מכל הקשת הציונית מיאיר גולן ועד עמיחי אליהו. לצדו של בן גביר ישבה הפוליטיקאית הצווחנית, טלי גוטליב. בן גביר התמודד מול עורך הדין הוותיק, חסן ג'בארין, שייצג את יו"ר בל"ד, סמי אבו שחאדה.
התסכול לא נבע מכך שבן גביר ניצח בקרב המשפטי הזה. אם הייתי צריך להכריע מי צדק בדיון - בן גביר או ג'בארין - גם אני הייתי תומך בעמדת רוב השופטים (כלומר בעמדת בן גביר). התסכול הוא מזה שמפלגות השינוי והתיקון הפקירו את הגה הקרב הזה בידי העבריין הליצן הזה. אם יאיר גולן תמך בפסילה מדוע נציגו לא היה זה שביקש אותה, ואז נציגו היה זה שמופיע בבג"ץ? הגזמתי עם גולן? אז למה לא חבר כנסת שעבר לאחת ממפלגות השינוי? הרי יש כאלה. למה להשאיר את מה שנראה כמו קונצנזוס פוליטי ציוני בידי הגזען החשוך הזה?
אתם מבינים? מצד אחד אייזנקוט ובנט דוחים שותפות עם מנהיג מפלגה ערבי מתון כמו מנסור עבאס, שהוכיח כבר שותפות אמיתית והוכיח שבכוונתו להוביל שינוי בדו קיום הישראלי; מצד שני, הולכים אחרי בן גביר הגזען בסוגיית אבו שחאדה? למה? עד כאן התסכול מתחילת היום; לתסכול בסוף היום נגיע בהמשך.
הדיון המשפטי היה מעניין וענייני על פי רוב. בן גביר לא הגזים עם הפרובוקציות כי ידע מראש שידו על העליונה, וכשפה ושם היו לו כאלה, הצד השני לא נגרר אחריהן. השאלה העיקרית שעמדה על הפרק: איך מתגברים על הדרישה החוקית של הפסיקה להצטברות אירועים המעידים על תמיכה במאבק מזוין נגד ישראל, ולא מסתפקים בראיה מרכזית אחת גם אם היא קשה מנשוא - אותו מאמר שכתב אבו שחאדה ב-8 באוקטובר שבו תיאר את המתקפה יום לפני כן כאירוע אסטרטגי היסטורי, שיניב בעתיד "פירות".
השופטים כשר ושטיין העירו כי הדברים באותו מאמר היו סדורים ואותנטיים, ועל פי דיני הראיות מלמדים על הלך מחשבתו של אדם. את טענת המחץ נתן השופט כשר: "לו מועמד כלשהו היה קורא במפורש לצאת לרצח המוני, אז בשל העובדה שלא מדובר בהצטברות מקרים, גם אז אי אפשר יהיה לפסול אותו?״.
השופטות וילנר וכנפי שטיניץ עמדו על כך שאבו שחאדה לא חזר בו מהמאמר מאז. מהשופטים עמית, גרוסקופף, ומעט מברק ארז, היה אפשר לשמוע הערות שמאתגרות את שני הצדדים, ומהשופט כבוב, בעיקר הערות שמלמדות על נטייתו שלא לפסול את אבו שחאדה.
בעבר היו מועמדים שעמדו בסיטואציה הזאת, נשמעו משכנעים בדיון בבית המשפט, ולאחר שהוכשרו חזרו לסורם, למשל ברוך מרזל. גם אבו שחאדה נשמע אתמול לפרקים כן בדבריו, אבל האם יש דרך אמיתית לדעת שהתנצלותו כנה? הרי הדבר היחיד שעומד לנגד עייני השופטים הוא הטקסט המזעזע שכתב, ושום דבר שכתב מאוחר יותר לא ממש סתר את ליבת הטקסט שלו מאז.
בסוף הדיון ביקש הנשיא עמית מאבו שחאדה להישאר עד תום ההפסקה, וכשהסתיימה הודיע לו כי כל השופטים רואים במאמר כטקסט חמור שמעלה שאט נפש, וכי נראה שרוב השופטים מתכוונים לאשר את פסילתו. עמית הציע לאבו שחאדה להסיר את התמודדותו לכנסת ובכך למנוע כתיבת פסק דין. אבו שחאדה ביקש להשיב עד היום הבוקר, ואתמול בלילה, כצפוי, כבר החליט לפרוש.
ברור מדוע עמית ביקש לדלג מעל המוקש שהונח בפניו. כתיבת פסק דין, ואולי אפילו הלכה חדשה (היה ויכוח בבית המשפט אם מדובר בהלכה חדשה או לא) שלפיה די בראיה אחת, מעין ראיית זהב, לפסילת מועמד לכנסת, יכולה לכאורה להוות תקדים בעייתי, ובכלל להיראות רע. בסוף, הזכות להיבחר היא אחת הזכויות הבסיסיות ביותר בדמוקרטיה מודרנית. אני, בניגוד לכמה מעמיתיי, סבור שעמית טעה.
כאמור, באופן מפתיע הדיון אתמול היה ענייני, והעלה שאלות בסיסיות בדבר האיזון בין הזכות להיבחר לבין הזכות של מדינה דמוקרטית ריבונית להגן על עצמה. האם לא מגיע לציבור פסק דין בדבר שאלות טובות שנשאלו אתמול משני הצדדים? ושוב, זה עולה לי בדם להסכים עם טיעון של בן גביר, אבל האם אופציה שלא ניתנה למיכאל בן ארי, ברוך מרזל, ובנצי גופשטיין, יכולה להינתן לאבו שחאדה? חוץ מזה, אם יש רוב ומיעוט בהרכב השופטים, האם לא מותר לנו לדעת מי ברוב ומי במיעוט? הרי יש משמעות (גם אם היא לא משפטית, אלא רק אזרחית) לשאלה אם מדובר ברוב של שמונה מול אחד, או של חמישה מול ארבעה.
אז אבו שחאדה לא יהיה בכנסת הבאה, וטוב שכך, אבל ההליך חשף פגמים בחוזק הדמוקרטיה שלנו. יאיר גולן, אייזנקוט ובנט לא היו צריכים להיגרר אחרי בן גביר, אלא להוביל את מהלך בקשת הפסילה אם האמינו בה; עמית לא היה צריך לנסות להימנע מפסק דין, יהא אשר יהא, אלא לכתוב פסק דין, ואף לכתוב הלכה. החברה שלנו חולה וזקוקה למזור כירורגי, ומה שקיבלה אתמול היו לכל היותר פלסטרים, קצת יוד עבש, ותרופות סבתא מאולתרות.