נחיתת חירום: שוב המערכת נכשלה, שוב האזרחים הצילו את המצב

בעוד פחות מחודש אזרחי ישראל יקבעו לאן מועדות פניה. ואנחנו צריכים לתאר להם מה עלול לקרות למדינה הזו אם הכנופייה המשיחית, אופורטוניסטית וחסרת מעצורים שהמיטה עלינו את כל האסונות האיומים ביותר, תמשיך להדהיר אותה לתהום. מה יקרה לנו אם אדם שלא מסוגל לנצח, שלא מסוגל להשיג הכרעה בשום זירה, שהביא, על פי דבריו שלו עצמו, מדינה עוצמתית לסף השמדה, יישאר ליד הגה השלטון.

כשרואים את החידלון הכולל, את אפסות הביצוע, את חוסר היכולת לנהל משהו, מנמל תעופה דרך תחבורה דרך מעמד בינלאומי דרך הכרעת מלחמות דרך סגירת חזיתות דרך שימור הברית עם ארה"ב ועוד ועוד, מבינים שהמשך המצב הקיים פירושו דעיכתה של מדינת היהודים.

לישראל מגיעה ממשלה של אנשים שיש להם יכולת ביצוע. כן, כמו הממשלה הקודמת. לישראל מגיעה ממשלה שבה האנשים מקבלים תפקידים שהם מתאימים להם ומציגים כישורים שמעידים על יכולתם לנהל ולבצע. ישראל היא מדינה לא מנוהלת. ב-7 באוקטובר הצילו אותה אזרחיה, בדיוק כמו שלשום, ב-30 בספטמבר.

כל מה שצריך, זה להאזין לאריה דרעי ולא לשכוח את גפני וגולדקנופף. לשמוע מה הוא מבטיח למצביעיו. את "עשרות המיליארדים" שהוא יעביר לטובת "הקהל שלנו" במושב הראשון של הכנסת הבאה. להאזין לאריה דרעי יושב בלי טיפת בושה, בימים הכי קשים של המלחמה, ומתרה במצביעיו "שאף אחד לא יעלה על הדעת לתרום עכשיו". זה קרה ברגעים הכי קשים שהיו לנו כאן אי פעם, כשהכל בער ושתת דם, מאות הרוגים ועשרות פצועים, והעזנו להעלות על דל שפתינו החוטאת את האפשרות שעשרות אלפי החרדים המשתמטים יטו שכם ויבואו לעזור קצת.

אסור לנו לשכוח את הר ההטבות והכספים שהם מקבלים מהמדינה זה שנות דור. הר שהולך ומתגבה, כי התקציבים משתפרים וזורמים וגם המספרים של הקהל הקדוש עצמו ממריאים בקצב.

אסור לנו לשכוח את מצעדי העריקים בבני ברק, את המענקים לעריקים העצורים, את ה"נמות ולא נתגייס" ואת האמת שמבצבצת בכל פעם מחדש, כשהם או גדולי הדור שלהם מודים שחוק ההשתמטות הוא פייק, הכל כלאם פאדי, אנחנו לא מתגייסים, תמותו.

זה פשוט: הבחירות הקרובות הן בין הציונות לאנטי ציונות. בין המשרתים למשתמטים. בין הנושאים בנטל למכבידים עליו. או כמו שבנימין נתניהו פעם קרא לזה, בין "השמן לרזה". אלא שמאז, השמן השמין מאוד והרזה הלך וכחש. צריך להציל אותו, כלומר אותנו, לפני שיקרוס.

כל מה שצריך, זה להביט על צה"ל. על הלוחמים העייפים, על המילואימניקים השחוקים, על מצבת כוח האדם הזועקת, ולהבין שהמשך תעשיית ההשתמטות והמשך הרעפת כל טוב המדינה, קצבאותיה וקומבינותיה, על הקהל הקדוש וחסר הבושה הזה, יביא אותנו לסופו של החלום הציוני. זו תהיה תקומתה של מדינת הלכה משיחית, חרד"לית, חשוכה ורעועה, מדינת עולם שלישי בואכה רביעי, שתאבד את יתרונותיה היחסיים המכריעים על סביבתה ותיעלם, כשפי שנעלמנו כאן כבר פעמיים, בכל פעם שקיצונים משיחיים נטלו את ההגה.

בשבת שעברה, זה נראה כאילו זה קרה לפני שנתיים, נערך מפגש של ראשי מפלגות גוש התיקון/שינוי/משרתים. יאיר לפיד, שסיפר את זה אחר כך אצל עודד בן עמי - שהמפגש התקיים בביתו - פתח אותו בהקראת טקסט.

את הטקסט כתבה לו גלית דן, אמה של נויה דן ז"ל, הילדה האוטיסטית שנרצחה בניר עוז. גופתה, חבוקה עם סבתה כרמלה, נמצאה בקיבוץ השרוף. עוד סיפור שריסק את הנשמות המרוסקות שלנו באותה עת.

מה שלפיד לא סיפר, זה הטקסט עצמו שכתבה לו גלית, לקראת המפגש עם ראשי הגוש. הרי הוא לפניכם:

"יאיר לפיד שלום. שמי גלית דן, אני בת קיבוץ ניר עוז. אנחנו לא מכירים אישית, אבל הגורל כן הפגיש בנינו, ציטטת את דברי בכנסת בביקורו של טראמפ, והייתי בקשר עם אשתך באופן עקיף בהקשר של ביתי, נויה דן ז"ל, שנרצחה ב-7 באוקטובר.

"כהורים לילדים אוטיסטים אנחנו שנינו יודעים שיש לנו יכולת להשפיע ולחולל שינוי. כהורים אנחנו יודעים כמה אחריות יש לנו על מסלול החיים של הילדים שלנו. כאנשים מודעים, בוגרים אחראיים אנחנו יודעים שלא הכל בידיים שלנו, אבל שיש לנו חובה לנקוט פעולה. כי רק פעולות מביאות שינוי, ורק כוונה ושדה התכוונות מיטיב יצליחו אולי לחולל תיקון.

"איבדתי את נויה, את אמא שלי ואת הקהילה הבית, המשפחה וכמות לא הגיונית של א.נשים ממש קרובים ביום אחד ארור. לא יודעת איך זה שלא איבדתי לחלוטין את התקווה, את זה אולי מירב רוט (אחותו הפסיכולוגית של לפיד – ב"כ) תוכל להסביר וגם ויקטור פרנקל. מה שממשיך לתת לי תקווה זו האפשרות לייצר משמעות לחיי בעשיה, למען תלמידים שלי, מטופלים שלי, חברים ומשפחתי הקרובה והבת שלי, השורדת האמיצה, תמר.

"אני מבקשת ממך, מר לפיד, כשאתה פוגש היום את החבורה החזקה והאמיצה הזו שבחרה בפוליטיקה כעיסוק, תזכיר להם שהם באו כדי להציל אותנו. שהם חייבים לאחד כוחות, לא להילחם זה בזה, לכל אחד מהם יש פלח מצביעים שלאחרים אין, חייבים להשקיע על כל הקופה הפעם, וכל אחד שישלח את מטה הארי פוטר שלו בלחש 'לומינוס' שמביא אור, לפינה אחרת, ורק ביחד זה יעבוד. כדי לנצח את כוחות הרשע...

"חייבים להתאחד! זה לא יעבוד אחרת. לוותר קצת על האגו, כי המטרה הקדושה הפעם היא לייצר אפשרות לתיקון, לייצר אפשרות לאיחוד, להדביק את השברים אנחנו כל כך צריכים את זה.

בכל השנים האיומות האחרונות שקדמו ליום הארור, היה רגע בודד שהייתה בו תקווה, כאשר אתה ובנט הייתם בשלטון. אני זוכרת את עצמי נושמת לרווחה, כי רואה שכן ניתן לעשות טוב בעמדה הזו של השלטון ולא רק להרוס.

"אני מבקשת מעומק לבי השבור והמרוסק, תעשו מה שאתם יכולים כדי לאחד כוחות, לוותר איפה שאפשר, להתגמש, להתאחד, ולהגיע ליום הבחירות במצב שיהיה לכם כוח להקים גוש של קולות כנגד כוחות האופל והשחור שאוכלים אותנו מבפנים.

"בבקשה, כאם שכולה כואבת וזועקת, עשו כל שביכולתיכם להגיע להסכמות. אנחנו תולים בכם את כל תקוותינו. שלך בהערכה רבה, באמון ובתקווה. גלית דן".

ביום שלישי צילם בנימין נתניהו את עצמו מזהיר מהסלמה ביטחונית ומהאפשרות ש"אויבינו ינסו לתקוף אותנו". זאת, למרות ששלושה שבועות קודם הוא הסביר בישיבת הממשלה עד כמה אויבינו חלשים ואיך "איראן יודעת למה היא לא תוקפת אותנו".

מילא, לא נתפוס אותו במילה. האלרמיסטיות של יום שלישי הייתה במקומה. אשרי אדם מפחד תמיד. בעיקר כשבטחונה של מדינה מונח על כתפיו. אם זה היה הלך הרוח של נתניהו גם בספטמבר 2023, יכול להיות שטבח ה-7 באוקטובר לא היה מתרחש, או לפחות נדחה למועד אחר בידי המפלצות שתכננו אותו.

אפשר לעשות לנתניהו ביבי ולשאול אותו את השאלה הזו: הרי קיבלת שלושה מכתבים מפורשים מאמ"ן עם אזהרה ממלחמה זירתית וטענת שלא הייתה שם התייחסות לעזה. הפכת את זה לאליבי (מופרך, כמובן). ביום שלישי נתת אזהרה כוללת על "פח"ע בחו"ל", מה שנכון כבר תקופה ארוכה, בלי אף מילה על חטיפת מטוס. ואת זה כן הפכת לסוג של אזהרה ממוקדת וגאונית. איך אתה מסביר את הפערים? אל תצפו לתשובה.

נתניהו של יום שלישי השבוע רחוק שנות אור מנתניהו של 13 באפריל 2023, כשנשאל באולפן ערוץ 14 על האזהרות החוזרות של אמ"ן מהתלקחות אזורית וענה "אני חושב שיש הפרזה בזה". הוא התעלם מאזהרה מפורשת של יאיר לפיד, אחרי שקיבל עדכון בטחוני, ממלחמה כולל האפשרות שתיפתח בעזה. הוא התעלם מאזהרה עוד יותר מפורשת של אביגדור ליברמן, ימים ספורים לפני הטבח, על הגדר בעזה. ממכתבים של איזנקוט שהשווה את המצב באוקטובר 2023 למצב ערב יום הכיפורים באוקטובר 1973. וכמובן, מכל הפניות של מערכת הבטחון, הדרישות של שב"כ לחסל את צמרת חמאס וכו' וכו'. לא לשם כך התכנסנו היום.

נתניהו של לפני הטבח, ששלט בישראל 15 שנה, יותר מכל אחד לפניו, היה אדם זחוח, יהיר, אדיש ומופקר. נרדם בעמידה וסירב לראות את הכתובות שהלכו ונצבעו מולו על כל קיר. גם אם נתעלם מסידרת ההתרעות שקיבל לכאורה מהאמירתים והמצרים ושלל מתריעים בשער, היו לו מספיק סיבות להתעורר, לנער את המערכת, להקפיץ את כולם, מהרמטכ"ל דרומה, לשאול את כל השאלות שלא נשאלו, לצאת מהקופסה, להיות 'איפכא מסתברא' ולדאוג לביטחון המדינה. כל הדברים שהוא עצמו סיפר שראש ממשלה בישראל צריך לעשות, כי זו אחריותו הבלעדית.

ועדיין, למרות האזהרה המעורפלת של יום שלישי, ולמרות העובדה שלא היה בה שום רמז על חטיפת מטוס (גם לפיד, בתדרוך אצל נתניהו, לא קיבל שום רמז כזה), אני מציע שאף אחד לא ישלה את עצמו. אם הטייס המתאבד היה מצליח במזימתו והיינו סופגים מאות הרוגים בפיגוע, ברור לגמרי שנתניהו היה מנסה, גם במקרה הזה, להפיל את האשמה והאחריות על מישהו אחר. ויכול להיות שהיה אפילו מצליח. אף פעם אל תפסלו את יכולותיו של האיש בתחום הטלת האחריות. הוא מחזיק בשיא העולמי למשקל כבד.

זה לא היה נס. זו הייתה גבורה, זו הייתה תושייה, זו הייתה ישראליות קלאסית שלא נכנעת, לא מקבלת את רוע הגזירה, לא מוכנה ללכת כצאן לטבח ונחלצת לעזרה כשיש סכנה. כל החסרונות שלנו כשעומדים בתור בדואר או בפקק באיילון, הופכים ליתרונות כשמנסים להרוג אותנו. זה, רק זה, מה שהפך את ישראל לאימפריה שהיא. מה שהפך אותנו למעצמת על טכנולוגית שמייצרת בקצב מטורף את כל מה שהעולם כולו עומד בתור לקנות מאיתנו אחר-כך. מדיסק און קי דרך מובילאי דרך ווייז דרך כיפת ברזל וחץ ורוגלות וסייבר ורשימה אינסופית של הברקות שיכולות להגיע רק, או בעיקר ממוח ישראלי.

זה יכול להיות נס אם מישהו היה מוכיח לי שהגיבורים שהסתערו על הטייס נשלחו באופן ישיר על ידי הוראה אלוהית כלשהי. כיהודי פחות מאמין, או מאמין בדרכו, אני מאמין שצריך להניח לקב"ה בהקשרים האלה. אם ניתן לו קרדיט על הצלת נוסעי המטוס, נצטרך לגבות ממנו מחיר על רציחת 1200 הישראלים ב-7 באוקטובר. ו-44 ההרוגים באסון הכרמל. ו-45 ההרוגים באסון מירון. ואני לא רוצה להמשיך את הרשימה הזו כי נגיע למקומות לא נעימים.

אז צריך להגיד תודה לגיבורים עצמם. הם, לא המוסד ולא השב"כ ולא המל"ל ולא יחידת צלצל (שנסגרה על ידי נתניהו בשנת 2017 כשהתברר שאין יותר טרור ואין כספי טרור), היו אלה שהצילו את 172 נוסעי המטוס באוויר, ומי יודע כמה קורבנות פוטנציאליים על הקרקע.

אם האסון הזה היה מתרחש, הראשון שהיה מושלך ללא היסוס לתנינים של בן-גביר היה ראש השב"כ דוד זיני. בסוף, פער אבטחתי עצום כזה הוא אחריות שלו. השני שהיה מתעופף לשם אחריו היה רומן גופמן. איפה ההתרעה? איך חודר מחבל ג'יהדיסט לתא טייס של מטוס עמוס ישראלים והמוסד לא יודע? השלישית שצווחותיה היו מחרידות את הדממה בדרכה למגרסה של מכונת הרעל הייתה מירי רגב. הרי היא הממונה על הסדרת הבטיחות בטיסות נכנסות.

הבוקר הייתם קוראים באתרי הביביסטים ושומעים בערוצי התרעלה דברים בנוסח הזה: ינון מגל: "למה אף אחד מהם לא משך בדש מעילו של ראש הממשלה? הפרוגרס הגיע גם לשב"כ ולמוסד! הרי הוא הזהיר אותם ערב קודם. איך לפיד לא מתבייש לבוא בטענות עכשיו, הוא היה אצל ביבי ושמע בדיוק מה הולך לקרות. מה הוא עשה בדיוק כדי למנוע את זה?"

ברדוגו היה עושה את הלא ייאמן ומוריד עוד את רף האינטילגנציה עם זה: "דוד זיני הוא קפלניסט. גופמן, זה בכלל קפלניסט מקופלן. מה אתם רוצים מרוסי שלא יודע ערבית ואנגלית. זה יכול להיות ראש מוסד, זה?".

מישהו, או מישהי, היו מיד פוצחים בתיאוריית בגידה. הטייס המתאבד, זה הכיר טוב את הטייסים הסרבנים שלנו. הוא עשה עם כמה מהם קורס חטיפת מטוסים בעומאן ושם הם הכניסו לו למוח שצריך להפיל מטוס עם ישראלים. רק ככה נפיל את ביבי מהשלטון. כמה חודשים אחר כך שלמה פילבר היה קובע ש-40% מהישראלים מאמינים בתיאוריה הזו. הקמתה של ועדת החקירה הייתה נדחית, בינתיים, לפרסום מסקנותיה של ועדת החקירה בעניין טבח ה-7 באוקטובר, שלא הוקמה עדיין.

אשרינו שקיבלנו פטור מכל זה. מעבר להקלה העצומה שחשנו כולנו כשהתברר סדר הגודל של האסון שנמנע, נשמתי לרווחה, בקטנה, גם אחרי ששמעתי את הפירשום (של חברי עמית סגל) לפיו ראש השב"כ זיני הזהיר מפרצת אבטחה גדולה בכל הקשור לטיסות נכנסות מדובאי!! איזה כיף לדעת שגם אנשים שמוגדרים "משיחיים" ושהישגם העיקרי עד עכשיו היה מניעת אבטחת שב"כ מגדי איזנקוט, יודעים לארגן לעצמם אליבי זריז כשמתעורר הצורך. אני מעריך שזיני התקין בשב"כ מערכת התרעה נוספת לאלה שכבר מותקנות בו, שתתריע מבעוד מועד נגד האפשרות שמישהו יטיל עליו אחריות על משהו, ופעל בהתאם. הפעם, ראש השב"כ נתפס מוכן.

כן, אני יודע, הגעתי למירי רגב. בהנחה שהיא בארץ. זו שמעוררת געגועים למקצוענות המהוקצעת והמינימליסטית של שר התחבורה ישראל כ"ץ. הרי היא מופקדת על רשות שדות התעופה ועל סידורי האבטחה של טיסות זרות. אנשיה היו אמורים לטפל בזה. על אחת כמה וכמה, אם השב"כ התריע. יכול להיות שהמנכ"ל שמינתה לאחד המשרדים הגדולים והרגישים בארץ יישם במשרד התחבורה את סידורי האבטחה שיישם בזמנו בליכודיאדה? הרי הוא הוכיח את עצמו ומעולם לא חדר לאירוע ההוא באילת שמאלני כלשהו, או מישהו שלא הביע תמיכה קולנית במירי או בביבי. למה שייכשל כאן?

אליבי אפשרי של רגב יהיה להפיל את זה, שוב, על פנחס עידן. היא רצתה לדרוש מכל החברות הזרות להעביר את שמות כל הטייסים שנוחתים כאן מראש לידי השב"כ והמוסד, שיעבירו אותם סיווג בטחוני מוקפד, כזה שלא ישאיר סיכוי לתקלה כלשהי. כמה מוקפד? כמו זה שעברו פלדשטיין ואוריך, למשל. אבל פנחס עידן לא הסכים בשום אופן ודרש מיד להשוות את תנאיהם לתנאי הסבלים בנתב"ג. ככה זה התפוצץ. וככה ניהול המדינה שלנו נראה.

ישראל כ"ץ שווה התייחסות נפרדת. בביטחון הוא לא מבין הרבה, אבל לדעתי הוא יכול לכתוב ספר על הפללה עצמית. ביום רביעי, לאחר שנודעו פרטי האירוע, הוא פרסם הודעה לפיה מדובר ב"פיגוע ג'יהאדיסטי". נדמה לי שהמוסד מופקד על הג'יהאד העולמי, לא? וגם באמ"ן יש מחלקה מיוחדת לעניין. אז איפה הייתם? משפט נוסף של כ"ץ לפתניאון היה "כשראש הממשלה ואני משמיעים אזהרות והתרעות ביטחוניות מבוססות מודיעין, כדאי לכולם להקשיב ולקחת ברצינות".

אני הקשבתי ולקחתי ברצינות. ניסיתי לברר אם זו באמת הודעה שפרסם שר הבטחון המכהן, או תעלול כלשהו של הצ'ט ג'יפיטי. שמעתי לאחרונה שסוכני בינה מלאכותית הצליחו לפרוץ מתוך מעבדות ולהתל בשולחיהם. יכול להיות שמישהו החליט לתת לצ'ט להוציא הודעה בשמו של השר, והצ'ט חמד לו לצון והתהפך עליו?

חייבים לחזור לטקסט המופלא הזה: "כשראש הממשלה ואני משמיעים אזהרות והתרעות ביטחוניות מבוססות מודיעין, כדאי לכולם להקשיב ולקחת ברצינות". ניסיתי לקחת ברצינות. לא את כ"ץ, זה כבר לא יקרה. את הטקסט. הבנתי ממנו שמה שכ"ץ הבין מתפקידו זה שהוא בעצם כרוז. הוא יכול להחליף את רפי גינת ביד אליהו. הוא צריך להשמיע אזהרות. "במקרה של אזעקת צבע אדום, הקהל מתבקש להישאר במקומו, להרכין ראש ולהגן על הראש עם הידיים".

כן, ככה בדיוק. כנראה שעדיין לא סיפרו לישראל כ"ץ שהגדרת תפקידו של שר הבטחון היא לא כרוז, גם לא קריין רצף, גם לא מתריע בשער. התפקיד שלו הוא לא "להשמיע" ולא "להזהיר", אלא "למנוע" ואולי גם "לסכל". אם היה לך מודיעין על מה שעומד לקרות, למה לא סיכלת? ואם לא היה לך, למה סתם קשקשת?

בשורה התחתונה, ביום שלישי השבוע חזינו בשידור חוזר, מוקטן מאוד, של מה שקרה לנו בשבת ה-7 באוקטובר: המערכת כולה כשלה. המערך המקצועי (מוסד, שב"כ, משרד התחבורה) לא תיפקד. ההנהגה הייתה פחות רדומה וזחוחה מאשר ב-7 באוקטובר, אבל במקום להכין ולהגן ולחלק את ההוראות הנכונות, היא פרסמה סרטונים והודעות לעיתונות. מי שהצילו את המצב היו האזרחים הגיבורים, עם התושייה, שאלתרו פתרונות בשטח, נלחמו בשיניים ובציפורניים והצליחו לנצח. עם ישראל שוב הציל את המצב. אנחנו עם של אריות, מונהג בידי חבורה של ליצנים. הבעיה היחידה היא, שזה לא מצחיק.

ההתקפה המופרעת של ראש הממשלה על ראש השב"כ לשעבר רונן בר עוד תתברר כטעות קשה. נתניהו מפרש את שתיקתו של בר, מאז פרש מתפקידו, כחולשה. הוא טועה. בר צמח ביחידה המבצעית של השב"כ, הוא מאומן למלחמה בכל הכלים, אם צריך אז גם בשיניים ובציפורניים. נתניהו הצליח לשכנע אותו שהממלכתיות והשתיקה הן פריבילגיה. כשמתעסקים עם נתניהו, צריך להחזיר מלחמה.

למה דווקא רונן בר? אולי כי הוא היחיד שהצהיר בתצהיר לבית המשפט על מידת המסוכנות של נתניהו לביטחון המדינה. ראש הממשלה יודע שאת התצהיר הזה אפשר לגבות במסמכים, בפרוטוקולים, בדיונים, בהקלטות, בהתרעות ושיחות. הוא יודע שבר יהיה העד הכי קטלני נגדו, בכל ועדת חקירה עתידית.

הבהרה: בר אחראי ואשם במחדל ה-7 באוקטובר מלא מלא. כמו כל שאר ראשי זרועות הבטחון. ההבדל בינם לבין נתניהו הוא, שהם הודו בכישלון, הרכינו ראש, התנצלו ועזבו את תפקידיהם בטרם עת. הם שילמו את המחיר הציבורי, ומשלמים את המחיר האישי מדי לילה, בעלותם על משכבם ומדי בוקר, בהקיצם משנתם. זה ירדוף אותם עד סוף ימי חייהם. את נתניהו שום דבר לא ירדוף עד סוף ימי חייו כי כידוע הוא לא אשם בכלום ולא אחראי על כלום. הוא זה שירדוף אותם, כמה שצריך, כדי להרחיק את האשמה ממנו.

עכשיו, באותה התקפה מטורללת, שבה שיקר נתניהו, כרגיל, וטען שבר והרצי הלוי שוחחו ביניהם בליל ה-7 באוקטובר (להד"מ), מאלץ נתניהו את בר לצאת מההקפאה ולצאת למלחמה. אני לא יודע מה יעלה בגורלה של תביעת הדיבה שהוא מתכנן להגיש נגד נתניהו. יש הרבה פרוצדורות ואפשרויות לנצל אירוע כזה לדרישה לגילוי מסמכים. אין דבר שנתניהו רוצה פחות, מגילוי מסמכים. או גילוי כלשהו.

אין דבר שישראל זקוקה לו יותר מגילוי כזה. כי הסיבה הגולמית הפשוטה והיחידה לכך שאין ועדת חקירה ממלכתית ושלצורך זה נערך רצח אופי ברוטלי בשופט יצחק עמית, כדי להפוך אותו ללא כשיר לקביעת הרכב הוועדה, היא פשוטה: נתניהו יודע יותר טוב מכל אחד אחר שכל החומר יוצג בפני הוועדה. כל הדיונים, כל ההמלצות, כל האזהרות, כל המסמכים וכל הפרוטוקולים. כשהחומר הזה ייצא לאור, מסקנות הוועדה יהיו פחות חשובות.

השבוע שודר הפרק השני בסדרה שהבמאי רותם גרוס ואני ערכנו וצילמנו על יחידת הקומנדו של חיל האוויר, שלדג (בשבוע הבא תושלם הסידרה בסרט של יואב לימור על יחידת החילוץ 669). החשיפה ליחידה הזו הייתה, מבחינתי, אוויר לנשימה. הפרויקט החל זמן לא רב אחרי שפרצה המלחמה ונמשך תקופה ארוכה במהלכה ליווינו את לוחמי וקציני היחידה המיוחדת הזו בשלל מבצעים ופעילויות.

אנחנו, הישראלים, יודעים עד כמה מיוחד ויוצא דופן הוא המקום הזה. אבל כשאתה מקשיב ללוחמים האלה ושומע את סיפוריהם באינטנסיביות בה זה קרה לי, מדובר בזריקת אדרנלין עוצמתית, בטיפול פסיכולוגי מציל חיים, בהזרקת אופטימיות הישר לווריד הדיכאון הראשי, כי זה פשוט נכון: אין מדינה כזו, אין אנשים כאלה, אין לוחמים כאלה אף מקום על פני האדמה הזו, או ביקום כולו. וזה המזל שלנו.

גם לשמוע את מפקד שלדג מסביר שהוא אמנם לא מרגיש אשמה אישית כלשהי ב-7 באוקטובר, שהרי לא הוא היה מופקד על ההתרעה ואחרי פרוץ המלחמה הוא ויחידתו עשו הכל כדי להציל חיים, אבל מוסיף מיד שהוא חש אחריות כבדה, אישית, על מה שקרה, כמפקד בצה"ל, הוא חש אחריות על זה שצה"ל לא הגיע לניר עוז, וגם על החלטות שקיבל במהלך הלחימה. הוא התעקש לחוש ולקבל על עצמו את האחריות הזו והתייסר בה, ולי עמדו דמעות בעיניים.

דבר נוסף שאתה לומד הוא, עד כמה מדהים הוא הדור הזה. דור הטיקטוק, קראנו לו. דור של שטחיות, של מסכים, של רשתות חברתיות, דור שמקדש את האני על פני האנחנו, ושאר שטויות.

חבל שנזקקנו לאסון הזה כדי להיווכח שזה דור מצוין. ואני נוכח בזה בכל פינה, בכל מקום, בכל זווית שאני נקלע אליה. לא תמיד עושים על זה סרטים ולא תמיד מקדישים לזה את תשומת הלב הנדרשת אבל הם כאן, סביבנו, הגיבורים שבזכותם אנו חיים.

רציתי לסיים את הטור הזה עם דוגמה: בפרק ששודר השבוע על שלדג, הובאה דמות המופת, הלא תיאמן, של רס"ן יצהר הופמן, קצין שלדג (במילואים) שהוביל במהלך המלחמה כמה קרבות הרואים במיוחד. הופמן היה גם זה שתכנן את פעולת שלדג 300 ק"מ בעומק סוריה, להשמדת מפעל איראני לבניית טילים בליסטיים מדויקים שהוסתר במעבה הר חסין להפצצה אווירית. אחד הסיפורים שתוארו בסרט התמקד במשימה חשאית שהוביל הופמן עם לוחמי שלדג בעומק הרצועה. בסיומה המוצלח של המשימה, שמע הופמן בקשר החטיבתי שכוח של גבעתי הסתבך בקרב קשה בשכונת דארג' אל תופאח. מכיוון שהיה לא רחוק משם, החליט הופמן להצטרף עם לוחמיו לאירוע ולנסות לחלץ את לוחמי גבעתי.

בשלב שהגיעו לשם, המצב היה כבר קשה. מחבלים תקפו אותם בתוך בניין, ירו עליהם אש צולבת מקומה עליונה בגרם המדרגות, והחלק הקשה ביותר היה העובדה שהסמ"פ הוכרז כמנותק קשר והיה קיים חשש שנחטף בידי המחבלים.

הופמן ולוחמיו לא שאלו שאלות ולא הקטינו ראש, אלא פשוט הצטרפו לאירוע מבלי שנקראו אליו וסייעו להביא לסיומו. שלדג העלתה רחפן, זיהתה את המחבלים על הגג, הצטרפה לגבעתי ובסיומו של הקרב הם נהרגו.

מה שלא צוין בסרט הוא שמותיהם של הרוגי גבעתי מהקרב הזה. הסמ"פ מנותק הקשר הוא סרן ירון צ'יטיז, גבר צעיר ומדהים בן 23 מרעננה, ושני הלוחמים הם סמ"ר אפרים יכמן, בן 21 מנווה דניאל וסמ"ר איתי בוטון, בן 20 מפתח תקווה. היה לי הכבוד לדבר השבוע עם אחיו הצעיר של צ'יטיז וללמוד על דמותו המרשימה.

ככה זה אצלנו. כל פינה בחיינו, היא פינת הנצחה. לאן שלא נפנה, נראה גיבורים. חלקם חיים, חלקם לא. רס"ן יצהר הופמן נחלץ בשלום מהקרב המתואר כאן, ונהרג אחר כך מירי צלף ברצועה. עוד קודם, שכנע אותו מפקד שלדג ב' לחזור לצבא ולהיות מפקד שלדג הבא. כשלוחמי שלדג חזרו מהפעולה בעומק סוריה, הם יצאו מהיסעורים והניפו דגל ותמונה ענקית של יצהר ז"ל. הנחמה היחידה שלי היא שליד הופמן, שם למעלה בשמיים, נמצאים גם ירון צ'יטיז ואיתי בוטון ואפרים יכמן ועוד מאות ואלפי בנים ובנות שלנו, שבזכותם המקום הזה קיים. כולם דמויות מופת. אשרינו שזכינו בהם.