נניח לרגע שהמטוס המריא מסן פרנסיסקו. באמצע הטיסה אחד הטייסים דוקר את הקברניט ומנסה לרסק את המטוס. מה יעשו הנוסעים מקליפורניה הווקית? האם יסתערו על תא הטייס, יכו את התוקף, יקשרו אותו וינסו להציל את המטוס באמצעות הזזה מאולתרת של ההגאים? או שמא יתחיל הדיון המוכר: מי המדכא ומי המדוכא; מה ההקשר החברתי שהביא את התוקף למעשה; האם גם למערב יש אחריות למה שקרה; והאם נכון בכלל לקרוא לאיש ג'יהאדיסט או שמא מדובר בלוחם חופש של קבוצה מוחלשת?
זה מה שקורה לחברה כאשר במשך שנים היא מחנכת אנשים לחשוד באינסטינקטים הטבעיים והבריאים ביותר שלהם: להגן על עצמם, להבחין בין תוקף לקורבן, לומר שיש אמת ויש שקר, ולהבין שלא כל אירוע בעולם הוא עוד וריאציה של מדכא מול מדוכא.
תסריט כזה לא יכול לקרות בישראל הלא ווקית. בישראל, שרברב (יניב חיון), ביחד עם שלושה ישראלים וטייס הודי אמיץ במיוחד, הצליחו להשתלט על הסיטואציה, להכות את המחבל ולהרים את ההגאים, והצילו בכך את חייהם של 174 נוסעים. כי הרוב המכריע של הישראלים, ובוודאי אלו שהיו על הטיסה מדובאי, לא מאמינים בווק. הם מאמינים באינסטינקטים הטבעיים של בני האדם, בוודאי במקרה של הישרדות. הם יחנקו את המחבל, יקשרו אותו באוזניות, וילמדו מתכנית "תעופה בחקירה" איך להזיז את ההגאים ולהשתלט על המצב.
וזה לא המקרה הראשון. ב-11 בספטמבר 2001 ישב דני לוין, ישראלי-אמריקאי וקצין צה"ל לשעבר, בטיסה 11 של אמריקן איירליינס, המטוס הראשון שפגע במגדלי התאומים. דו"ח ועדת 11 בספטמבר קבע שלוין, שישב מאחורי מוחמד עטא ועבד אל-עזיז אל-עומרי, ככל הנראה ניסה לעצור את החוטפים שישבו לפניו ולא ידע שמחבל נוסף יושב מאחוריו. הוא נדקר ונהרג. גם שם, עוד לפני שהעולם הבין מה מתרחש, האינסטינקט של דני לוין הישראלי היה לקום ולהילחם.
ויש משהו עמוק מאוד בישראליות הזאת. מקס נורדאו קרא בסוף המאה ה-19 ל"יהדות השרירים". כי הציונות ביקשה ליצור "יהודי חדש", בניגוד לסטריאוטיפ של היהודי החלש וחסר הכוח: עובד, לוחם, בעל גוף, אדם שמסוגל להגן על עצמו ועל הקולקטיב שלו. וזו לא היתה רק תכנית כושר גופני, אלא כמובן מהפכה של תודעה.
הישראליות הזו, שעומדת בניגוד ליהדות הגלותית המוחלשת, היא תרבות של עוצמה. בהקשר זה, הסוציולוגים ברדלי קמפבל וג'ייסון מנינג הציעו כבר ב-2014 הבחנה בין שלוש "תרבויות מוסריות": תרבות של כבוד קולקטיבי honor, תרבות של כבוד האדם dignity, ו"תרבות התקרבנות". בתרבות של התקרבנות, לטענתם, עצם מעמדו של אדם כנפגע או כמדוכא מעניק לו הון מוסרי, והתגובה לסכסוכים עוברת יותר ויותר דרך גיוס צדדים שלישיים, תלונה והדגשת הפגיעה. וזה הווק שמקדש את תרבות הקורבנות, כי הוא מותיר את האנשים חלשים ואת הבירוקרטים הווקיים שמנהלים את האירוע כבעלי הכוח המכריע.
אז נכון שהישראליות איננה תמיד מנומסת. היא לעיתים גסה, קולנית ואגרסיבית מדי. אבל נשאר בה משהו שהמערב בחלקו החל לאבד: סוכנות (agency). כלומר, התחושה שאתה אחראי לגורלך ושכאשר משהו קורה, קודם כל עושים.
מלאני פיליפס טוענת כבר שנים שהמשבר של המערב נובע בין היתר מהתרחקותו מהיסודות העבריים שעליהם נבנתה הציוויליזציה שלו: אמת שאינה תלויה בתחושה, אחריות מוסרית אישית, כבוד לחיי אדם והרעיון שיש גבולות ברורים בין מותר לאסור. מבחינתה, המקרא העברי הוא אחד המקורות המרכזיים של תרבות המערב.
הווק מתעב את ישראל לא רק כי היא "המדכאת" האולטימטיבית. הוא מתעב אותה כי היא מוכיחה את חדלונו ואת חולשתו. כי ישראל מזכירה למערב שחמלה איננה חולשה; שזכויות אדם אינן כניעה; וששוויון איננו ויתור על השכל הישר. היא מאתגרת את הווק המערבי בקביעה שחברה שמאבדת את היכולת להבחין בין קורבן לבין תוקף, בין שימוש בכוח לבין דיכוי, ובין הבנת האויב לבין כניעה לו - איננה נעשית מוסרית יותר; אלא שהיא פשוט נעשית פחות מסוגלת להגן על עצמה.
וכך התושייה של השרברב הישראלי (חיון), סוכן הביטוח שחזר מתאילנד (רג'ואן), מנכ"ל חברת החיתום של לאומי (מנס), ורופא השיניים (ד"ר מוסייב) ביחד עם הגבורה של הקברניט ההודי (מצ'הר), מלמדות את המערב משהו שהוא הולך ושוכח: שברגע האמת צריך להילחם - באגרופים חשופים, בשכל ישר ובאינסטינקטים בריאים, וללא גרם של התנצלות.
פרופ' משה כהן-אליה הוא מומחה למשפט חוקתי; מייסד "מסד הארץ - מכון המחקר של עם ישראל".