logo

שש בחדר אחד עם טראמפ - מדינות המפרץ נוסעות לאמריקה

88

סעודיה, איחוד האמירויות, קטר, כווית, בחריין ועומאן נערכות לפגישה עם טראמפ, אך אינן מגיעות כגוש מגובש. בעקבות התוקפנות האיראנית והחות'ית, הן יצטרכו לבחון האם ביטחונן עדיין חלק מהאינטרס האמריקני

פרופ עוזי רבי
פרופ עוזי רבי30/09/2026 - 05:59
נשיא ארה"ב דונלד טראמפ, העצרת הכללית של האו"ם, מטה האו"ם בניו יורק, 22 בספטמבר 2026 צילום: רויטרס

שש מדינות המפרץ מגיעות השבוע לניו יורק לפגישה עם דונלד טראמפ כשהן נושאות עמן שאלה גדולה בהרבה מעתיד המלחמה באיראן: האם הן עדיין יכולות לסמוך על ארצות הברית שתראה בביטחונן חלק מן האינטרס האמריקני, או שעליהן להתחיל לבנות סדר אזורי אחר.

סעודיה, איחוד האמירויות, קטר, כווית, בחריין ועומאן אינן מגיעות כגוש מגובש. לפי דיווחים ערב הפגישה, אפילו מסמך עמדות משותף אין בידיהן. וזה אינו מפתיע. במשך שנים הן נבדלו ביחסן לאיראן, לישראל, לאחים המוסלמים, לתימן ואפילו לארצות הברית. קטר ועומאן טיפחו ערוצי הידברות עם טהרן. סעודיה ניסתה בשנים האחרונות להגיע עמה לעמק שווה. איחוד האמירויות שילבה מסחר עם איראן לצד שותפות ביטחונית הדוקה עם המערב. בחריין, לעומתן, ראתה באיראן איום ישיר בהרבה.

אלא שהמלחמה הנוכחית מצמצמת במהירות את מרחב התמרון. הורמוז שוב אינו רק נקודה על המפה אלא צוואר בקבוק מאוים. החות'ים התקדמו לאורך החוף התימני אל אזור באב אל מנדב ומגבירים את הלחץ על סעודיה. מיליציות פרו איראניות בעיראק מוסיפות ממד נוסף לאיום. המפרץ מגלה שהגיאוגרפיה שאפשרה לו במשך שנים להתעשר הופכת בעת משבר למלכודת. ובתווך, ניצב הנשיא טראמפ ומייצר חדשות לבקרים בהצהרותיו ובמעשיו אי ודאות מסוג חדש אצל בעלות בריתה של ארצות הברית.

נשיא ארה"ב דונלד טראמפ
נשיא ארה"ב דונלד טראמפ צילום: רויטרס

ישראל הייתה התקדים - עכשיו סעודיה סובלת

הדוגמה התימנית מאלפת. מוחמד בן סלמאן ביקש מן הנשיא האמריקני סיוע מול החות'ים. טראמפ שקל תקיפה, צבאו נערך, וברגע האחרון החליט שלא לצאת אליה. רשאד אל-עלימי, יו"ר מועצת ההנהגה הנשיאותית של תימן והמייצג הבכיר של הממשלה, ביקש אף הוא סיוע אמריקני ולא קיבל התחייבות. במקביל מנהלת וושינגטון מגעים עם החות'ים, וטראמפ מדגיש כי אלה התחייבו שלא לפגוע בספנות אמריקנית.

מבחינת הנשיא האמריקני יש בכך היגיון עסקאתי ברור: אם אפשר להוציא את ארצות הברית מקו האש בלי לפתוח חזית נוספת, מדוע לא לעשות זאת? אלא שמעצמה אינה חברה פרטית המנהלת רק את מאזן הרווח וההפסד שלה. כאשר היא בונה במשך עשרות שנים מערכת בריתות, עצם ההבחנה בין "לא יורים עליי" לבין "יורים על בעלת הברית שלי" מתחילה לכרסם במערכת שהיא עצמה הקימה.

ישראל כבר פגשה את ההיגיון הזה. בהבנות שהביאו להפסקת התקיפות האמריקניות נגד החות'ים ב-2025, הושגה התחייבות הנוגעת לספנות האמריקנית, אך לא להפסקת התקיפות נגד ישראל. מבחינת וושינגטון היה זה צמצום של העימות. מבחינת החות'ים היה בכך מסר אחר: אפשר להפריד בין ארצות הברית לבין בעלות בריתה ולהגיע עמה להסדר צר. ועתה, הסעודים חווים גרסה דומה.

מסיבת העיתונאים של טראמפ ובן סלמאן, הבית הלבן, ארצות הברית.
בן סלמאן ביקש סיוע מטראמפ נגד החות'ים. התקיפה בוטלה ברגע האחרון צילום: רויטרס

מדינות המפרץ צריכות לדרוש תשובות מארה"ב: מה פירוש המחויבות האמריקנית כלפיהם?

וזו בדיוק הסיבה שהפגישה בניו יורק חשובה. שש מדינות המפרץ צריכות לברר ביניהן מה הן מבקשות מארצות הברית. לא עוד מערכת נשק ולא עוד הצהרה כללית על "מחויבות לביטחון האזור", אלא תשובה לשאלה מה פירושה של מחויבות אמריקנית כאשר איראן ושלוחיה מסוגלים לאיים בו זמנית על הורמוז, באב אל-מנדב, תשתיות אנרגיה וערים במפרץ.

גם מבחינתן הגיעה שעת הכרעה. במשך שנים הן נהנו מן האפשרות לגדר סיכונים: אמריקה לביטחון, סין למסחר, איראן לדיאלוג, ובמקרים מסוימים ישראל לטכנולוגיה ולשיתוף פעולה ביטחוני. זו הייתה מדיניות הגיונית כל עוד המערכת אפשרה לנהל את הסתירות. מלחמה אזורית מקשה הרבה יותר לעשות זאת.

אין פירוש הדבר ששש המדינות יהפכו לפתע למחנה אחד. האינטרסים שלהן שונים מדי. אבל הן עשויות לגלות שהמחלוקות ביניהן קטנות מן השאלה המשותפת שמונחת כעת על השולחן: מי מבטיח את המפרץ ביום שבו ארצות הברית מעדיפה עסקה נקודתית על פני ניהול הסדר האזורי. טראמפ אוהב עסקאות משום שהן סוגרות בעיה. המזרח התיכון מזכיר לו עכשיו שעסקה יכולה גם להעביר את הבעיה מן האמריקנים אל בעלי בריתם.

עוד באותו נושא: