ראש ממשלת ישראל עולה על מטוס פרטי, טס לאבו דאבי, נפגש במשך שעות עם נשיא איחוד האמירויות מוחמד בן זאיד - ושב לישראל. בלי טקס, בלי משמר כבוד, בלי מסיבת עיתונאים ובלי הודעה משותפת. די במשפט הזה כדי להבין עד כמה השתנה המזרח התיכון.
קל להבין מדוע חלק מן הדיון בישראל נמשך מיד אל 7 באוקטובר. רק לאחרונה פורסמה הטענה כי בן זאיד הזהיר לכאורה את נתניהו ערב הטבח מפני פעולה גדולה של חמאס. נתניהו מכחיש בתוקף שהשיחה התקיימה, והאמירויות לא אישרו את הפרסום. זהו ויכוח ישראלי חשוב, אבל הוא עלול לגרום לנו להסתכל במראה האחורית דווקא כאשר ההכרעות הגדולות נמצאות לפנינו.
מי שרוצה להבין את ביקור הפתע צריך להחליף לרגע את נקודת המבט. לא להשקיף על אבו דאבי מירושלים, אלא על טהרן מאבו דאבי. איראן נמצאת מעבר למפרץ. הטילים, הכטב"מים, הסייבר והיכולת לערער את נתיבי השיט והמסחר אינם איום מופשט עבור האמירויות. המלחמה האחרונה המחישה עד כמה מדינות המפרץ עצמן עלולות להפוך בן רגע לחלק משדה הקרב.
ישראל והאמירויות מצאו את עצמן בתוך מציאות שלא הייתה קיימת כאשר נחתמו הסכמי אברהם. אז דיברו על נורמליזציה, תיירות, השקעות, טיסות ישירות וטכנולוגיה. היום המילון שונה: הגנה אווירית, מודיעין, טילים, כטב"מים והיערכות לסיבוב הבא.
זה כבר אינו רק שלום, אלא דיפלומטיה מסוג חדש
ולכן השאלות החשובות אינן רק מה אמר בן זאיד לנתניהו לפני שש שנים, אלא גם מה מבקשים שני המנהיגים לדעת עכשיו. מה מתרחש באיראן? האם צפויה התנגשות נוספת? האם דרוש מיגון נוסף למדינות המפרץ? מה מצב מערכי הטילים והכטב"מים האיראניים? האם נדרש להעמיק את שיתוף הפעולה המודיעיני וההגנתי? ומעל הכול: לאן הולכת המערכה מול איראן?
הזמן יחשוף בפנינו אילו מן השאלות הללו אכן נדונו, ואין מן העניין להפוך הערכה לידיעה. אבל קשה להתעלם מן העיתוי. המזרח התיכון נמצא בתקופת ביניים מסוכנת. המלחמה הקודמת הסתיימה, אבל הסוגיות שהולידו אותה לא נפתרו. שאלת הגרעין, מערך הטילים, יכולתה של איראן להשתקם והאפשרות של פעולה נוספת עדיין מונחות על השולחן. הכרעות קשות עשויות להתקבל בשבועות הקרובים - בטהרן, בוושינגטון, בירושלים וגם בבירות המפרץ.
במובן הזה לוח המזרח התיכון נעול בין המצרים: בין המערכה שהסתיימה לזו שאולי תבוא, בין הרתעה להסלמה, בין ניסיון לייצב סדר אזורי חדש לבין האפשרות שהאזור יישאב שוב למלחמה. בנבכי המציאות הזאת מקבלת הפגישה באבו דאבי משמעות רחבה יותר.
ראש ממשלה ישראלי אינו מגיע למדינה ערבית כדי לחתום על שלום. השלום כבר קיים. הוא אינו מגיע לטקס נורמליזציה. גם הנורמליזציה כבר מאחורינו. הוא עולה על מטוס, נוחת לכמה שעות, מדבר עם אחד המנהיגים הערבים החשובים באזור וחוזר הביתה.
וזה אולי הדבר החשוב, ואף המרתק. כך נראית דיפלומטיה כאשר היא מתבגרת. היא פחות חגיגית, פחות מצולמת ולעיתים גם פחות מדוברת. היא מתנהלת בחדרים סגורים בין מנהיגים המבינים שהאיומים חוצים גבולות ושגם האינטרסים אינם מסתיימים בהם.
פעם עצם ביקורו של ראש ממשלת ישראל במדינה ערבית היה הכותרת. היום הכותרת האמיתית היא מה גורם לשני המנהיגים להיפגש בדחיפות ובחשאי. זהו המזרח התיכון האחר, זה שלעיתים נעלם מאחורי התמונות מעזה, לבנון ואיראן. הוא אינו מבטל את הסכסוכים הישנים, אבל הוא יוצר מעליהם שכבה חדשה של אינטרסים.