כאשר אנשי הממשל בוושינגטון מביטים לעבר טורקיה, הם נוטים לראות בעלת ברית. אמנם מורכבת אבל חיונית בנאט"ו, ושותפה טקטית באזורי עימות ובראשה איש חזק שניתן להגיע איתו ל"עסקאות".
אבל, האמת היא שבטורקיה נבנית מציאות תודעתית שונה לחלוטין מהרושם האמריקאי הזה, והיא חייבת להדליק אור אדום בחדר הסגלגל.
סקר רחב היקף שנערך ופורסם במרץ האחרון על ידי מכון מחקר טורקי מוביל ASAL Araştırma בקרב 2,015 נשאלים ב-26 מחוזות בטורקיה, חושף תמונה חד משמעית: הציבור הטורקי אינו רואה ברובו במערב שותף אלא איום מרכזי על קיומו.
הנתונים: ארה"ב היא אוייב
תוצאות סקר ASAL מציגות דיכוטומיה מובהקת ומטרידה:
74.6% הגדירו את ארצות הברית כמדינת אויב (רק 18% רואים בה ידידה).
83% מכלל הציבור הטורקי הגדירו את ישראל כמדינת אויב (רק 7.2% רואים בה ידידה).
61.5% רואים ביוון, חברת נאט"ו נוספת, מדינת אויב.
מנגד:
49.5% מציבור הנשאלים רואים בסין מדינה ידידותית (לעומת 38% בלבד שרואים בה אויב).
רוסיה נתפסת כ"אויב" ע"י 46% בלבד, שיעור נמוך בהרבה מזה של ארה"ב (74.6%) או ישראל (83%), וזאת למרות הסכסוכים ההיסטוריים והגיאופוליטיים בין אנקרה למוסקבה בסוריה, בלוב ובקווקז.
אזרבייג'ן (66%) ויפן (58.4%) מובילות את רשימת המדינות הידידות.
לא אירוע נקודתי: מגמת עומק עקבית ויציבה
תוצאות אלו אינן מייצגות "חריגה סטטיסטית" או רגע זמני של כעס חולף. הצלבת הנתונים מול מחקרים נוספים מראה כי מדובר במגמה עקבית ויציבה לאורך זמן:
1. במחקרים בינלאומיים של מכון Pew, טורקיה בולטת באופן חסר תקדים כמעט מבין כל עשרות המדינות הנסקרות, כשארה"ב וישראל מסומנות על ידי רוב מוחץ בציבור הטורקי כסכנות הראשיות לביטחון הלאומי ולכלכלה הטורקית.
2. סקרים שנערכו במכוני מחקר נוספים בטורקיה מצביעים בדיוק על אותה התפלגות: שיעורי דחייה ועוינות של מעל 70% כלפי ארה"ב וישראל.
הנתונים מוכיחים כי תפיסת ארה"ב וישראל כאויב אינה מצומצמת לבסיס התומכים הדתי שמרני של מפלגת השלטון, אלא חוצה באופן רוחבי גם את מצביעי מפלגות האופוזיציה החילוניות והלאומניות.
הנדסת תודעה של דור: פירות החינוך והרטוריקה של ארדואן
מגמה עמוקה זו היא פרי באושים של מעל שני עשורים של הנדסת תודעה, מערכת חינוך ורטוריקה תקשורתית עוינת תחת שלטונו של ארדואן:
1. מערכת החינוך ככלי אינדוקטרינציה: הנרטיב המרכזי המונחל מגיל גן הוא שהמערב, ובפרט ארה"ב וישראל, פועלים באופן אקטיבי לפרק את טורקיה מבפנים ולמנוע את צמיחתה כמעצמה.
2. אסימטריה תקשורתית: כאשר כ-90% מכלי התקשורת בטורקיה נשלטים באופן ישיר או עקיף על ידי הממשלה, הציבור הטורקי נחשף מדי יום לשידורים המציירים את נאט"ו ואת ארה"ב כגורמים עוינים, ואת סין ורוסיה כשותפות כלכליות לגיטימיות המציעות אלטרנטיבה להגמוניה האמריקנית.
3. ההשפעה בקרב הצעירים: ניתוח נתונים דמוגרפיים מראה כי העוינות כלפי ארה"ב וישראל חזקה וגבוהה באופן חסר תקדים דווקא בקרב צעירי דור ה-Z וה-Y בטורקיה (הדור שגדל כולו תחת שלטון מפלגתו של ארדואן).
הכשל הקונספטואלי: כשדעת הציבור והנהגת ארדואן מתלכדות
מנהיגים ודיפלומטים במערב נוטים לעיתים קרובות לעשות הפרדה נוחה בין משטרים והנהגות לבין הציבור והקהלים הרחבים, מתוך הנחת עבודה שלפיה "משטרים חולפים, אך העמים נשארים". אולם המקרה הטורקי מוכיח בדיוק את ההיפך: הרטוריקה של ארדואן אינה נפרדת מהציבור הטורקי אלא מעצבת אותו מחדש.
בסקרים אפשרצלזהות הלימה בין הצהרותיו של ארדואן לבין עמדות העומק של הרחוב הטורקי. סנכרון כזה מגביר, מטבע הדברים, את הסיכון הנשקף מטורקיה למערב, לחזון האמריקאי לסדר אזורי חדש ולישראל.
הדינמיקה בין טראמפ לבין ארדואן מבוססת במידה רבה על ערוצים ישירים ואינטרסים טקטיים נקודתיים. אולם, כאשר אין תשתית של אהדה ציבורית או שורשים של ערכים משותפים, היחסים פריכים למדי. עם סיום כהונת טראמפ (או במקרה של זעזוע פוליטי בוושינגטון/ אנקרה), הבית הלבן עלול למצוא מולו מדינה שבה 75%–83% מהציבור רואה בארה"ב ובישראל אויב פעיל נשיא אמריקני עתידי לא יוכל לגשר על תהום כזו רק באמצעות פשרות דיפלומטיות.
הסיכון הגדול ביותר הוא התפיסה השגויה במערב שלפיה נפילת מפלגת ה-AKP או ירידת ארדואן מהבמה תשיב את טורקיה באופן אוטומטי לחיבוק של נאט"ו. לפי הסקרים זה הולך לכיווןמשל "ארדואניזם ללא ארדואן"- דור שלם של טורקים, כולל האופוזיציה החילונית לאומנית, שגדל על ברכי תודעת ה"עריצות האמריקנית", הסכנה הכורדית בעידוד המערב, והאיבה לישראל. מנהיג אופוזיציה עתידי שיעלה לשלטון באנקרה לא יוכל, ואף לא ירצה, לנרמל יחסים עם וושינגטון וירושלים בניגוד מוחלט לרחוב הטורקי שידרוש מדיניות חוץ לעומתית.
התחפושת: אנטי ישראליות ככסות לאנטי אמריקניות
ארדואן בנה מנגנון תחכום רטורי: ההתקפות החריפות שלו על ישראל משמשות כ"סוס טרויאני" פופוליסטי שבאמצעותו הוא מחדיר ומקבע עמדות אנטי מערביות ואנטי אמריקניות רחבות הרבה יותר. העובדה ששיעור העוינות לארה"ב בסקר (74.6%) נושק לזה של ישראל (83%) מוכיחה שהציבור הטורקי כבר לא מפריד בין השתיים, אלא רואה בוושינגטון ובת"א גוף אחד, ואת נאט"ו ככלי שרת אמריקני המאיים על הריבונות הטורקית.
בשורה התחתונה, כאשר ההנהגה והציבור מגיעים לסנכרון מלא סביב תפיסת איום מערבית, טורקיה מפסיקה להיות "גשר בין מזרח למערב" והופכת לראש גשר של הגוש האסייתי (בחסות סין ורוסיה) בתוך נאט"ו.
בריתות אינן נשענות רק על מטוסי קרב ועסקאות נשק; הן נשענות על תפיסת עולם משותפת. הנתונים המצטברים מוכיחים כי טורקיה של ארדואן מאבדת, אם לא כבר איבדה, את הזיקה התודעתית למערב.
אם ארה"ב תמשיך להתעלם ממה שקורה בתוך טורקיה ותוסיף להסתמך רק על מערכות יחסים אישיות חולפות, היא תתעורר למציאות שבה בעלת ברית גדולה שלה במזה"ת ניצבת בצד השני של המתרס.
וכאן בדיוק יש לישראל הרבה מה לעשות במסגרת מאמץ תודעה מקיף, שאפשר היה להתחילו טרם עצרת האו"ם הנוכחית ובמהלכה.
סא״ל במיל׳ עמית יגור היה סגן ראש הזירה הפלסטינית באגף התכנון של צה״ל, ובכיר במודיעין זרוע הים