מכונת הרעל סימנה מטרה חדשה: גדי איזנקוט

אבל אז הכול התהפך. בנט היה חסר סבלנות, התאחד עם לפיד והבקיע גול מרהיב לשער שלו. ופתאום צץ גדי איזנקוט, שלא שיתף פעולה עם המודל ההונגרי. איזנקוט העדיף את המודל הטברייני, או המרוקאי, או איך שתרצו לקרוא למודל המשעמם אך היעיל שלו. עמדתי בנושא פורסמה והיא לא רלוונטית. גם ההיסטוריה תתקשה לשפוט בוויכוח הזה. מה היה קורה אילו, זו שאלה שאין עליה תשובה. וזה כבר לא באמת משנה.

מה שכן משנה הוא העובדה שהמכונה נתקעה. מה עושים? לאיזנקוט אין תיק. בעצם יש לו. התיק שלו מלא במסמכים, מכתבים ומאמרים שכתב, ביניהם לא מעט אזהרות שהזהיר, בכתב, גם את נתניהו, לפני 7 באוקטובר. אבל זה לא באמת מעניין את המכונה. להפך. היא רוצה לכלוך, ולא מוצאת. אף אחד לא משך בדש מעילה של המכונה מבעוד מועד. אין בנק מטרות.

עיון בתולדותיו של איזנקוט יכול להפיל תנומה על תחקירנים, בעיקר על התחקירן המנוסה והארסי שעובד כבר שנות דור עבור נתניהו. אקשן דווקא לא חסר בקורות החיים של איזנקוט, אבל אין שם בשר עסיסי לנעוץ בו שיניים. ילד נמוך ועגלגל, בן לעולי מרוקו, שנולד בטבריה, גדל באילת ולא נועד לגדולות. הגדולות נועדו לו. מסלול ארוך בגולני, כל שרשרת הלחימה שאפשר להעלות על הדעת, שתי פציעות, כולל כדור בראש, פיקוד על אוגדת איו"ש בחומת מגן, אגף מבצעים, דוקטרינת הדאחייה, פיקוד צפון, סגן רמטכ"ל, רמטכ"ל. הוא לא הסתבך בכלום, הוא אפילו כמעט לא מעד בלשונו. בעיקר כי כמעט לא דיבר. איש שקם בבוקר לעבודה וחוזר בערב למיטת השדה, בלי התחכמויות. מה עושים איתו?

ממציאים, זה מה שעושים. אוספים בדלי עובדות, מחברים להם בדיות, מלקטים ציטוטים ומחברים להם קשקושים, מוציאים דברים מהקשרם ומעלילים עלילות דם. אורזים את הכול בחבילה אחת יפה וקוראים לה "תחקיר". בראבו!

למזלנו, לחברים במכונת הרעל יש גם הומור, אז הם ניפקו לנו השבוע אתנחתא קומית. ערוץ הטינוף הוציא פוסט קידום ראשון ל"תחקיר", ובו נאמר: "מהנער מעפולה שהגיע לצמרת צה"ל ועד לפוליטיקאי שמבקש להצטייר כמבוגר האחראי". איזנקוט, שצוות הדיגיטל שלו מהיר במיוחד, מיהר להפיץ את הפוסט הזה עם תוספת: "עוד לא שידרתם דקה מה'תחקיר' והנה השקר הראשון: אני אוהב את עפולה, אבל נולדתי בטבריה וגדלתי באילת".

איזנקוט התראיין השבוע ב"שבע תשע" של רדיו 103FM, אצל גדעון אוקו ועמיחי אתאלי. הוא סיפר שם, לפי תומו, שמטרות המלחמה שהוגדרו על ידי נתניהו למחרת 7 באוקטובר לא הכילו את השבת החטופים. המטרה הזו הוכנסה לרשימת המטרות רק אחרי שאיזנקוט וגנץ הצטרפו לממשלה. הוא עצמו, איזנקוט, ניסח אותה, יחד עם ראש המל"ל צחי הנגבי, והיא הוכנסה למטרות המלחמה ב־16 באוקטובר.

איזנקוט לא אמר את הדברים כהתנגחות, אלא כעובדה יבשה. נתניהו לא אוהב עובדות יבשות, בעיקר כשהן לא נוחות לו. הוא מנסה להרטיב אותן מיד בשקרים. תגובת הליכוד לדברי איזנקוט: "איזנקוט שוב משקר, השבת החטופים הוגדרה יעד עוד לפני שנכנס לממשלה, הוא לא התריע בפני שום מתקפה, הפוך, הוא התנגד לצעדים חיוניים כמו השלמת כיבוש רפיח, אמר שלא היה מחסל את ח'מנאי והתנגד לחיסול נסראללה".

כלומר, לא רק שהם הכחישו עובדה שכולם מכירים (הכנסת החטופים למטרות המלחמה), הם הוסיפו צרור נוסף של שקרים, על הדרך. חוץ מהתאריך ושם המפלגה, אין אף מילה נכונה באסופת המילים שהובאה כאן. גם לא מילות החיבור וסימני הפיסוק.

נתחיל בחטופים: מיד אחרי הטבח, בלילה שבין 7 באוקטובר ל־8 בחודש, ניסח נתניהו את מטרות המלחמה והביא אותן לקבינט למחרת. הן לא פורסמו רשמית בזמנו, אלא רק בדיעבד, אבל זה בלתי ניתן להכחשה. המטרה הראשונה הייתה "השמדת היכולות הצבאיות של חמאס וגא"פ", המטרה השנייה הייתה "הרתעה ומניעת השתלבות חיזבאללה וגורמים נוספים במערכה מהזירה הצפונית, תוך קידום מוכנות לתרחיש רב־זירתי", המטרה השלישית "שימור היציבות הביטחונית באיו"ש ובזירת הפנים", והרביעית "שימור האחדות והחוסן הפנימי למערכה ארוכה".

על המטרה הרביעית ועל איך נולדו מתוכה תיאוריות הבגידה המתועבות שנתניהו ובני ביתו מקדמים, נדבר בפעם אחרת. על החטופים נדבר עכשיו, כי זו הייתה ההתעקשות של איזנקוט. הוא ניסח מחדש את מטרות המלחמה, יחד עם צחי הנגבי. ב־16 בחודש מובאות המטרות החדשות לאישור הקבינט ומאושרות בהצבעה. נכתב שם, לראשונה, "יצירת התנאים להשבת בני הערובה לישראל".

המונח "בני ערובה" נולד מהרצון לטשטש את העובדה שבין החטופים יש גם אזרחים וגם חיילות וחיילים. העובדה שכמה ימים קודם לכן נתניהו לא הואיל להזכיר את החטופים במטרות המלחמה והעלים אותם מהאג'נדה, היא בלתי נתפסת. 251 אזרחים שהוא האחראי הישיר על הפקרתם. בשלב ההוא עוד לא ידענו מה עלה בגורלם. האם כולם נרצחו, האם חלקם בחיים, איפה הם מוחזקים? ערפל מוחלט. וראש הממשלה, שכינה את עצמו "מר ביטחון", שהעיד על עצמו ש"עכשיו זו המשמרת שלי", שטען ש"אני יודע לשאת באחריות" כשביקשו ממנו הסברים לכסף הקטארי – התעלם מסוגיית החטופים כאילו מדובר באזרחי דרום סודן, ולא באזרחי מדינתו שסמכו עליו ועל הבטחותיו.

למה אני מספר כאן את הסיפור הזה? כי הוא מאפיין את העידן שבו אנו חיים. עידן השקר, אובדן הבושה, רמיסתם של הקודים האנושיים הבסיסיים שהיו פעם כללי ההתנהגות של כולנו. נכון, גדי איזנקוט הוא אב שכול. הוא איבד את בנו, גל, במלחמה. הוא איבד עוד שני אחיינים במלחמה. זה לא מקנה לו חסינות. מותר לבקר אותו ויש על מה. הוא לא חף מטעויות, וצריך לשאול אותו שאלות קשות.

לתפור לו תיקים ולהמציא עליו סיפורים, זה כבר ליגה אחרת. בעיקר כשמדובר בעלילות מהסוג המתועב והנקלה במיוחד. בולטת בהן העלילה ש"איזנקוט הקטין את הצבא". כבר סיפרתי את הסיפור הזה כאן, שהרי המציאות הפוכה. נתניהו ניסה להקטין את הצבא, מינה את מקורבו שיעמוד בראש ועדה שתקבע שצריך לקצר את השירות הסדיר לשנתיים. איזנקוט, הרמטכ"ל, נלחם בזה בכל כוחו, הצליח לצמצם את זה למינימום ולקבל פיצוי בדמות תקני קבע שאפשרו לו למסור לממשיכו צבא גדול יותר מזה שקיבל מקודמו. אז למה הם משקרים? איך הם לא מתביישים?

כי הם יכולים. בושה היא לא תוכנית עבודה מבחינתם. שמירה על מקום העבודה (ערוץ 14 ושאר ערוצי הטינוף) חשובה יותר. וכך הם מפיצים ש"גדי איזנקוט הוא אבי הקונספציה והוא זה ששכנע את הדרג המדיני לקנות שקט מול חמאס", ושגדי איזנקוט "מחק את מושג ההכרעה מאסטרטגיית צה"ל", ושגדי איזנקוט "התנגד לתקיפה באיראן ואמר שצריך להשלים עם איראן גרעינית", והוא בכלל "רצה לעצור את המלחמה בעזה", וכמובן ש"התנגד לכניסה לרפיח", ואם זה היה תלוי בו לא היינו מחסלים את ח'מנאי ועוד ועוד (מטה איזנקוט הקים אתר מיוחד שמפרק, בעזרת עובדות, את השקרים האלה).

זוהי אסופה של שקרים מוחלטים. איזנקוט הכין לחמאס בעזה מלכודת מוות, בהשקעת ענק חשאית ("מכת ברק"), מלכודת שנתניהו התפאר בה לאורך זמן ("הכנו לחמאס הפתעה ונחליט מתי להשתמש בה") ובזבז אותה בקלות דעת ותבוסתנות בשומר החומות מבלי שחמאס נפגע. איזנקוט הזהיר פומבית, בעל פה ובכתב, ממדיניות חיזוק חמאס בעזה. נכון, הוא העדיף לחסום את מנהרות חיזבאללה בצפון לפני טיפול בחמאס והצליח להשלים את זה בטרם סיים את תפקידו כרמטכ"ל. אבל להגיד שהוא אבי הקונספציה, זה כמו להאשים את הילד ההולנדי עם האצבע בסכר בשיטפון.

האנשים האלה מגוננים על מי שהמציא את הקונספציה, שהבטיח בקולו להפיל את שלטון חמאס בעזה ונבחר על בסיס ההבטחה הזו לתפקיד ראש הממשלה, שבו הוא כיהן שנות דור ופעל בניגוד מוחלט להבטחתו. הם עושים את זה במצח נחושה ולא מתביישים. להפך, הם מתגאים.

לא סתם מתנגד נתניהו לפרסום כל הפרוטוקולים מישיבות קבינט המלחמה. יתברר בהם מי דחף לכיבוש רפיח הרבה לפני שנתניהו הבשיל לזה (איזנקוט וגנץ), ויתבררו שם עוד דברים רבים. אבל בינתיים יש בחירות וצריך להציף את הציבור בשקרים.

אין טעם להתחיל לספר כאן שוב, פעם נוספת, את האמת ולפרט את העובדות באשר לכל השקרים. זה לא יעזור. האנשים האלה מהופנטים. שיטת העבודה שלהם פשוטה, ומי שהגדיר וניסח אותה הכי טוב, כמו תמיד, הוא נתניהו עצמו, בריאיון שנתן לאחרונה לתוכנית "60 דקות" ברשת CBS האמריקאית. הוא הרים את מכשיר הטלפון הנייד של המראיין, מייג'ור גארט, ואמר: "אתה יכול לחדור למכשיר הזה, אתה יכול להגיד מה שאתה רוצה על מייג'ור גארט, ואם תגיד את זה מספיק פעמים, מספיק אנשים יאמינו לזה".

נתניהו מכיר את זה מקרוב. כמו שהוא אבי הקונספציה והכלת חמאס, כך הוא אבי שיטת הפייק ניוז והחיסולים הפוליטיים, באמצעות תעמולה ורשתות ענק של בוטים, שופרות, משפיענים ורשתות השפעה קנויות באינטרנט. במקום אחר בריאיון נתניהו קונן על כך שבעולם רואים בו "מחרחר מלחמה" וטען ש"אם חוזרים על הטענה הזו שוב ושוב, היא מקבלת מעמד של אמת מובנת מאליה". לסיום הוסיף ש"אנחנו יכולים להילחם בשקרים ובתעמולה הזו רק בנשק אחד שיש לנו, האמת".

טוב, ביבי, זה בדיוק מה שאני מנסה לעשות כאן, נגד תעשיית השקרים שלך. ראשית, אתה צודק. האשמתך כ"מחרחר מלחמה" אינה מוצדקת. כל חייך היית מחרחר בריחה. אם היית שש אלי קרב, לא היה מתרחש 7 באוקטובר. לא היית בורח מכל עימות, מתרחק מכל חיכוך, מכיל את כל אוהלי חיזבאללה, פיגועי נסראללה ותעלולי חמאס. את חרחור המלחמה אימצת רק אחרי שהמדינה כולה חרחרה כאן, אחרי הטבח.

השאלה היחידה שנותרה פתוחה אצלי היא: האם אתה מאמין בשקרים של עצמך? שואלים אותי את השאלה הזו פעמים רבות. מה יקרה אם מישהו יחבר אותך לפוליגרף וישאל אותך מי אבי הקונספציה, או מי הביא את הכסף הקטארי? האם אתה, עצמך, עמוק בפנים, מודע לאמת, או שהצלחת ללוש גם את התודעה של עצמך? האם אתה מאמין לעצמך? האם אתה סבור עדיין שאתה "מר ביטחון"? האם אתה זוכר את שלל נאומיך בנושא אחריות בנושאי ביטחון? את כל מה שאמרת על אהוד אולמרט, כשהחלו החקירות נגדו? את מה שאמרת לאולמרט על מלחמת לבנון השנייה?

אני לא יודע איך לענות על השאלות האלה. יש תזה שלפיה אתה עושה הצגה, אתה משקר ביודעין ואתה מצויד בכמות אגדית של ציניות שמאפשרת לך להפיץ גם את השקרים המגוחכים ביותר שאפשר להעלות על הדעת, בלי למצמץ. התזה השנייה היא שאתה מאמין לשקרים של עצמך, חי את המציאות הבדויה שלתוכה אתה גורר את כולנו, משוכנע שטבח 7 באוקטובר היה מזימה של כמה שמאלנים להפיל אותך מהשלטון ואם ישראל תאבד אותך, היא אבודה.

ספוילר פעוט: ישראל איבדה אותך בשנת 2021, ודווקא די פרחה. בכל תחום: ביטחון, כלכלה, לגיטימציה בינלאומית, חוסן פנימי, משילות, אלימות. בכל התחומים האלה, המספרים שופרו ללא הכר. אלא שאז, חזרת.

מחר צפויה להתקיים פגישת ראשי מפלגות גוש השינוי. כשניסיתי לדבר על זה עם יוזם המפגש יאיר לפיד, הדבר שהטריד אותו היה האפשרות שתתפתח מריבה גם סביב השאלה "מי יזם את מפגש הפסגה". לפיד ויתר על הקרדיט הזה ברצון, וזו לא הפעם הראשונה שהוא מוותר. המריבה הזו, תודה לאל, לא התפתחה. השאלה היא אם אפשר יהיה להגיע לסוג של הסכמה במריבה האמיתית. זו שניטשת סביב "קמפיין השתייה" של איזנקוט, שפוגע, לדברי עמיתיו, בשאר מפלגות הגוש ובסיכוי לנצח בבחירות.

מי שזועם במיוחד הוא נפתלי בנט. מקורביו מספרים שהוא כבר זמן רב לא תוקף את איזנקוט ולא פוגע באף אחד מהשותפים בגוש. אפילו לא ביאיר גולן. איזנקוט, לעומת זאת, תוקף אותו. קמפיין "המפלגה הגדולה" של איזנקוט גורם, על פי התזה הזו, נזק כבד לגוש. מקטין אותו, מקטין את המפלגות שאינן ישר! מבריח את המצביעים שתומכים בליברמן, או בבנט, לראשות הממשלה. ויש עוד משהו: בכל פעם שזו הייתה האסטרטגיה, ללכת על "המפלגה הגדולה", הגוש הפסיד בבחירות. הפעם האחרונה היא הכואבת ביותר. לפיד שתה את מרצ והעבודה, וקיבלנו 64 מנדטים לנתניהו. עד כאן נאום בנט ושותפיו.

אצל איזנקוט יש נאום הפוך, לא פחות משכנע. לגיטימציה לאיזנקוט כמועמד מוביל, אומרים שם, תגדיל את כוח הגוש, תצרף ליכודניקים שאוהבים להגיע לפלטפורמות מנצחות, תגדיל את התקווה ואת הסיכוי שאיזנקוט יקבל מהנשיא את המנדט להרכבת ממשלה ראשון, מה שיאפשר לו אפילו לחזר אחרי גורמים או קבוצות בליכוד כדי להגדיל את המאגר.

אין לי כוונה להכריע בוויכוח הזה. אני פחות מתרגש מהוויכוחים בגוש השינוי. מצביעי הגוש הזה שונים במהותם ממצביעי גוש נתניהו והחרדים. יש להם יותר דעות, יותר מנהיגים, יותר אופציות. פולחני אישיות זרים להם, והשפעתם הפוכה. הם לא מחויבים לאף אחד, הם משנים דפוסי הצבעה בקלות יחסית, הם בנויים אחרת. אצל ביבי, כולם נשבעים בשמו של ביבי. בצד השני, מעדיפים להתווכח. זה טבעי ולא בטוח שזה אסון. במקום מפלגת שלטון גדולה, יש שם סופרמרקט של מפלגות שכנות, לפעמים נבדלות מהותית בחלק מהאידיאולוגיה שלהן (ליברמן ויאיר גולן, למשל), אבל כאלה שיכולות לדור זו בסמיכותה של זו. כל השאר, לא מעניין.

ועדת הבחירות המרכזית החליטה השבוע לפסול את כל הערבים (חוץ מיוסף חדאד, שרץ במפלגתו של עופר וינטר). אחרי הפסילה האישית של סאמי אבו שחאדה, יו"ר בל"ד, נפסלו גם שאר המפלגות, כולל רע"מ של מנסור עבאס והמשותפת של אחמד טיבי ויוסף ג'בארין. נדמה לי שמאיר כהנא יכול להתרווח בקברו. "ערבים, החוצה", הוא צעק בימים הטובים ההם. והנה, הם נזרקים החוצה, במדינה שממשיכה לכנות את עצמה "הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון".

פסילתו של סמי אבו שחאדה היא הפסילה המוצדקת ביותר מאז המצאת הפסלוּת. יש לה חשיבות היסטורית. סוף־סוף נוצק תוכן אמיתי ומהותי ללשון החוק. מי שכותב, למחרת טבח 7 באוקטובר, שמדובר ב"אירוע חשוב", לא יכול לכהן כמחוקק במדינת היהודים. נקודה. יש גבול לסבלנות, יש גבול לסובלנות, הגיע הזמן לסמן את הקו האדום לא רק בדיבורים אלא גם במעשים. זה לא נתון לפרשנות או ויכוח.

אני לא מאלה שדורשים מכל ח"כ או דרדק ערבי לגנות מיד את הטרור, מקשה עליו האם ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי או מצווח מולו למה הוא לא מודה שחמאס הוא ארגון טרור. אין בעולם עוד מדינה שנמצאת במצב מורכב כישראל. חמישית מאוכלוסייתה היא ערבית־פלסטינית, כשבינתיים נמשך עימות דמים בינה לבין הפלסטינים על פיסת הארץ הזו. עימות לאומי שגולש, למרבה הצער, להיות גם עימות דתי.

בנסיבות הללו צריך לגבש הסכמות והבנות הדדיות שיאפשרו את הדו־קיום וגם את הסיכוי להתקדמות תהליך של פיוס שיוביל, בסופו של דבר, לדו־קיום יציב אמיתי. בהקשר הזה, דעתי היא שמנסור עבאס הוא האנואר סאדאת של זמננו. פסילת רע"מ, מפלגתו, וגם פסילתה של המשותפת, לא יעברו את מבחן בג"ץ והם אירועים פוליטיים שנועדו לרצות את הבייס של מפלגות הימין. הא, ותו לא. מי שרוצה להוכיח את זה, צריך להיזכר בפעם הקודמת שבה הליכוד לא השתתפה בהצבעה לפסילתה של בל"ד (!!!), איתה עשתה אז עסקים פורחים, כפי שהעיד בעצמו סאמי אבו שחאדה. הכול פוליטיקה. אם נתניהו יוכל להקים ממשלה עם בל"ד, או עם עזמי בשארה, הוא יעשה את זה. גם בשבוע שעבר זה נכתב כאן, וגם אז זה היה נכון.

בזמנו, ערב הקמת ממשלת השינוי, ניסה בנימין נתניהו בכל כוחו להקים ממשלה עם מנסור עבאס. מה הוא לא עולל כדי לשכנע את כל הנוגעים בדבר. הבייס השתכנע בקלות. ינון מגל הוביל את החבורה, שבה בלט לרעה שמעון ריקלין, יחד עם כל האחרים. כשזה לא הסתייע, בגלל בצלאל סמוטריץ', הם התהפכו על עבאס במהירות העור העבה שלהם. "זה בגלל שלא היו נטיעות בנגב", הם זועקים עכשיו, או "בגלל שלא הרסו בתים בנגב", הם מצווחים. מקטין לעשות עמיחי שיקלי, מי שרבע שעה קודם התראיין והסביר למה מנסור עבאס צריך וחייב להיות שר בממשלה. השבוע, בריאיון ל־103FM, הוא העלה את סוגיית הנטיעות בנגב. למרבה הקלון, שיקלי התהפך על עבאס חודשים לפני שהחל משבר הנטיעות. כאמור, הכול פוליטיקה.

מה צריך לעשות? להגדיר "ניו דיל" חדש בינינו לבין ערביי ישראל. מצד אחד, לחדד ולנסח את ההגבלות שיובילו לשלילת זכות ההתמודדות לכנסת ואפילו שלילת אזרחות: מי שיתמוך בטרור, מי שיתנגד לזכותה של ישראל להתקיים, מי שיפגע בביטחון או יסית לאלימות נגד ישראל. ע"ע סאמי אבו שחאדה. מצד שני, לחדד, לנסח וליישם את המאמץ לשלב את ערביי ישראל בחיינו. כולל כנסת, כולל ממשלה, כולל קואליציה, כולל הכול. גם שירות אזרחי לכל הצעירים הערבים, במסגרת חוק גיוס שוויוני חדש.

רובם המכריע של ערביי ישראל רוצים לחיות כאן בנחת, לגדל את ילדיהם, להקנות להם חינוך, לקיים רמת חיים, להתפתח. הם מעריכים את המדינה ויודעים שבכל מקום אחר במזרח התיכון מצבם היה רע יותר. הם לא צריכים להיות אסירי תודה ליהודים. הם צריכים לכבד את היות המדינה מדינה יהודית ולעמוד בסטנדרטים שנוסחו כאן.

תשמעו סיפור טרי: ג' הוא לוחם צנחנים. עולה חדש. מהנדס מהטכניון. משרת במילואים מאות ימים מאז פרוץ המלחמה. ב־13 במרץ השנה נפצע בידו במהלך פעילות מבצעית במארון א־ראס בדרום לבנון. סלע שהתפוצץ ריסק לו את היד ופגע קשות באצבע. ג', מדמם, פונה לשטח ישראל. הוא היה בהכרה מלאה, ללא סכנת חיים, אבל הפרמדיקים אמרו לו שיש לו "חלון של ארבע שעות" שבו אפשר יהיה להציל את האצבע אם יתפרו אותה כמו שצריך. הוא החליט לנסוע לבית החולים במכוניתו.

הוא נסע מהר. הרבה יותר מדי מהר. אפשר להבין את זה. לרוע מזלו, עצרה אותו ניידת. הוא הסביר לשוטרים את האירוע. הוא היה על מדי קרב טקטיים, חבוש ומדמם. הוא הראה להם את הפציעה. הסביר את חלון הזמנים. הודה שנהג מהר, אבל הסביר את האילוצים. השוטרים לעגו לו, עיכבו אותו, רשמו לו דוח של 500 שקל תוך שהם מעכבים אותו זמן רב ונעתרים לאפשר לו להמשיך בדרכו רק אחרי שאילצו אותו להתחנן.

קרוב משפחה שלו, שפגש בבית החולים, שמע את הסיפור ודמו רתח. הוא הכריח את ג' לערער. השבוע התקבל פסק הדין. השופטת קיבלה את הערעור. כתבה דברים מדויקים ונכוחים. על הפרטים העובדתיים לא הייתה מחלוקת. להלן קטע מפסק הדין:

"מצבו הרפואי של העורר לא נטען בדיעבד. כבר בעת העצירה אמר לשוטר כי נפצע בלבנון, כי הוא מדמם וכי הוא בדרכו לאיכילוב לצורך טיפול, והדברים אף נרשמו בהודעת הקנס. בהמשך אומתה ליבת גרסתו במסמכים הרפואיים והצבאיים...". היא מנתחת את כל העדויות והממצאים ומקבלת את הערעור. הקנס מבוטל.

כך היא מסכמת את הדיון: "בנסיבות חריגות ומצטברות אלה מצאתי כי לא ניתן משקל ראוי לנסיבות הרפואיות הקונקרטיות שהיו ידועות לרשות בזמן אמת. משכך, ההחלטה להטיל את הקנס אינה משקפת, בנסיבותיו הייחודיות של המקרה, הפעלה סבירה, מידתית והוגנת של שיקול הדעת המנהלי. אין בתוצאה זו משום יצירת 'פטור רפואי' מדיני התעבורה. תוצאה זו נובעת מהצטברותן יוצאת הדופן של נסיבות המקרה שלפניי".

השופטת, שהיא בעצם דיינת, שחתומה על פסק הדין המופתי הזה (קראתי את כולו, שפתיים יישקו) היא רשא סעדי עתאמנה. כן, כן, מה ששמעתם.

סיכום: שני שוטרים ערלי לב, יהודים, מתעמרים במילואימניק, עולה חדש, שנפצע בלבנון, בגין נהיגה במהירות מופרזת. מי שמחלצת אותו מזה היא שופטת הגונה ומידתית. זה לא מוכיח שום דבר, אבל מספק פיסה קטנה נוספת לפאזל המורכב של חיינו במקום הזה. לרופאים הערבים שלנו. לכירורגים ולמנתחים ולאחיות והאחים והסניטרים והרוקחים והרוקחות והמהנדסים והמהנדסות וההייטקיסטים ופועלי הבניין ומנקי המסעדות והרחובות וכל שאר האנשים שמהם מורכבת מדינה. מדינת היהודים, שיש בה גם לא מעט ערבים, שלא הולכים לשום מקום. אגב, גם אנחנו לא.