קודם זוהראן ממדני לקח את ניו יורק, ועכשיו דה-לינקה, מפלגת השמאל הרדיקלי, ניצחה בבחירות בברלין עם כרבע מהקולות. אבל הנתון המעניין באמת הוא הגיל: 43% מהמצביעים מתחת לגיל 25 הצביעו לדה-לינקה, ובקרב בני 25–34 המספר כבר הגיע ל-48%. גם ממדני, סוציאליסט דמוקרטי מוצהר, נישא לראשות עיריית ניו יורק במידה רבה על כתפי המצביעים הצעירים.
משהו עמוק עובר על השמאל המערבי. המרכז-שמאל הישן, הסוציאל-דמוקרטי, נשחק, ובערים הגדולות צומח שמאל חדש: הרבה יותר פופוליסטי מבחינה כלכלית, הרבה יותר רדיקלי בשאלות זהות והרבה יותר ביקורתי כלפי ישראל. ממדני עצמו מגדיר את עצמו אנטי-ציוני, תמך בחרם על ישראל והאשים אותה ברצח עם בעזה, אף שהוא מדגיש במקביל את מחויבותו למאבק באנטישמיות.
בברלין ובניו יורק הצעירים הם המנוע של השמאל. בישראל, דווקא הצעירים היהודים נוטים במידה רבה ימינה. כבר במדד הדמוקרטיה של 2022 הגדירו 73% מבני 18–24 היהודים את עצמם כימנים; מחקר שנערך לאחר המלחמה מצא תנועה נוספת ימינה בקרב צעירים יהודים, לרבות בקרב מי שהגדירו את עצמם לפני המלחמה מרכז או שמאל. מסקרים עקביים בתחום עולה שרק אחוז חד-ספרתי מכלל היהודים בישראל מגדיר את עצמו כתומך בשמאל.
בישראל, דווקא הצעירים היהודים נוטים במידה רבה ימינה. תמונה מתוך תרגיל בחירות, תיכון בליך רמת גן, 17 בספטמבר 2026
זה לא כל כך מפתיע. כי בעוד שצעיר בברלין יכול ללמוד באוניברסיטה על קולוניאליזם, יחסי כוח וזהויות מדוכאות, צעיר ישראלי בן אותו גיל עשוי לבלות שלוש שנים בצבא, ולאחר 7 באוקטובר גם חודשים ארוכים במילואים. אלה חוויות פוליטיות שונות לחלוטין, שמייצרות גם תודעה פוליטית שונה.
מציאות זו יוצרת בעיה אסטרטגית עבור השמאל הישראלי, כי קשה לו הרבה יותר להתמודד תחת התווית "שמאל". לכן הגבולות מיטשטשים: בנט וליברמן מגדירים את עצמם אנשי ימין; איזנקוט מסרב להגדרה הפשוטה של ימין ושמאל. ובסרט שתיעד את עבודת הקמפיין שלו נשמע רונן מנליס שואל את היועצים מה צריך לעשות ועל אילו נושאים לדבר כדי שהבוחר יחשוב שאיזנקוט נמצא בימין.
עכשיו שימו לב איך מערכת המשפט משתלבת בכל זה. כאשר מחנה פוליטי מתקשה להשיג רוב אלקטורלי יציב, המאבק על מוסדות שאינם נבחרים נעשה חשוב יותר. בג"ץ, האקדמיה, התקשורת המיינסטרימית, הבירוקרטיה ומוסדות נוספים הם מנגנון לשליטה על ההמונים גם כאשר ההמונים מחזיקים בעמדות פוליטיות ימניות הרבה יותר מ"המומחים" שמאכלסים את המוסדות הלא-נבחרים בישראל.
ניתן לשער שאם היינו מניחים קלפי בבית המשפט העליון, הרוב המכריע של שופטי בג"ץ היו תומכים במפלגות האופוזיציה ולא במפלגות הקואליציה. וכך נוצר בישראל גירעון דמוקרטי חריף ביחס למוסדות לא-נבחרים שלוקחים לעצמם כוח פוליטי בהיקפים שאין להם דוגמה בעולם הדמוקרטי.
וקחים לעצמם כוח פוליטי בהיקפים שאין להם דוגמה בעולם הדמוקרטי? שופטי בג"ץ
די להסתכל על מפלגת "הדמוקרטים" - מפלגה זו היא התומכת החזקה ביותר בגישה היוריסטוקרטית של בג"ץ. והיא עושה זאת לא כי חברי הכנסת שם באמת מאמינים בשופטים; הם פשוט מאמינים בשופטים הנוכחיים שנוטים לשמאל. הם מגינים על היוריסטוקרטים כי הם בצד הפוליטי שלהם, ולא משום שהם יוריסטוקרטים בעצמם.
ולכן המאבק בישראל על שאלת הכוח הפוליטי שהופקע על ידי בג"ץ איננו רק מאבק על הפרדת רשויות במדינה דמוקרטית. זה מאבק על הזהות הערכית והמדינית של עם ישראל בעידן של חילופי הגמוניות. כי ההגמוניה הישנה, שנוטה לשמאל, הולכת ומצטמקת מבחינה דמוגרפית, והדרך היחידה שלה לשמר את כוחה היא או להתחזות לימנית, או להשתלט על מוקדי כוח לא-נבחרים, ובמיוחד בג"ץ, וכך לכפות את האידיאולוגיה שלה על מרבית האזרחים שמתנגדים לה, ללא כל לגיטימציה דמוקרטית לעשות כן.
וכך, בעוד שבאמריקה ובברלין השמאל החדש מבקש כוח באמצעות הקלפי, בישראל, שבה בסיס התמיכה האלקטורלי של השמאל היהודי קטן בהרבה, השמאל חייב לשלוט במוסדות הלא-נבחרים כדי לשמר את כוחו וכדי לכפות את האידיאולוגיה שלו.
ובישראל, כמובן, ניצחון בקלפי איננו מבטיח שלטון, אבל ללא ניצחון בקלפי הקבוצות הסוציולוגיות שמזוהות עם הימין הפוליטי יהיו נעדרות לחלוטין מכוח פוליטי - לא בכנסת ולא בבג"ץ.