כצפוי, הסרט "נז"א" עורר תגובות חזקות בעולם וגם בישראל. אך הקולות הנשמעים בישראל מתחלקים לשניים. מצד אחד התקפה על יוצרי הסרט והאשמה שלהם בלא פחות מבגידה, ואף נכונות של אנשים לפגוע בהם פיזית. מצד שני עלו קולות המשבחים את אומץ ליבם של היוצרים וקוראים לנכונות ישראלית להסתכל פנימה ולהודות במעשים חמורים שעשה צה"ל במלחמה, מעשים שחלקם גם פשעי מלחמה.
כמו רבים שטרם ראו את הסרט אשתדל להיות זהיר. יחד עם זאת, ניתן לומר לאור מה שכן פורסם כי הטענה העיקרית נגד צה"ל היא שהוא לא שמר על עיקרון הפרופורציה. בניגוד למה שרבים טועים לחשוב, הפרופורציה הנדרשת היא לא בין עוצמת האש שלנו לעומת זה של האויב. לפי דיני המלחמה, גם אם האויב ירה עלינו פצצה אחת מותר לנו לירות עליו אלף פצצות. ההגדרה של פרופורציונליות מתייחס ליחס (הפרופורציה) בין חשיבות המשימה לבין הנזק האגבי הסביר והמותר הנדרש כדי להשיג את המשימה. ברור כי ככל שהמשימה חשובה יותר, כך "מותר" לגרום ליותר נזק אגבי. יוצרי הסרט טוענים כי צה"ל, כמדיניות לא שמר על כלל הפרופורציה, ובכך הפר את דיני המלחמה.
לפני שנתייחס לגופה של הטענה, מן הראוי להכיר כמה עובדות. נורמות וכללים בנוגע לאופן בו ראוי להילחם פותחו במהלך המאה העשרים, אוגדו ונחתמו לאורך שנים אלה בארבע אמנות שונות אשר כולן נקראות אמנת ז'נבה. אמנת ז'נבה האחרונה והרביעית נחתמה בשנת 1949 בעקבות ולאחר מלחמת העולם השנייה. כוחה הרב של אמנת ז'נבה היא בכך שהיא מוכרת ומקובלת על כל אומות העולם וכולן חתומות עליה.
כאמור, אמנת ז'נבה נהגתה ונתחמה לאור המלחמות של תקופתה ומתוך כך היא נשענת על ארבע הנחות יסוד. הנחה ראשונה היא שמדינות נלחמות בכדי להשיג יותר שטח, נכסים, שליטה וכדומה. פגיעה באנשים של מדינה אחרת במהלך מלחמה היא רק האמצעי להשיג זאת ואינה מטרה בפני עצמה.
שנית, מובן מאליו כי כל צד במלחמה ישאף לגונן ולמנוע פגיעה באזרחים שלו כפי שאפילו גרמניה הנאצית במלוא אכזריותה לא הקריבה מרצון את אזרחיה (האריים לשיטתה).
הנחה שלישית היא שכל צד ישמור על החוק הבינלאומי ויתייחס בהומניות לאזרחי ושבויי האויב מתוך ציפייה הדדית שגם הצד של האויב יתייחס באותו אופן לאזרחיו והשבויים שלו המצויים בידי האויב. הנחה רביעית היא שהמדינה היא ישות מסודרת, ממושמעת, מחויבת להסכמים בינלאומיים ואף נתונה ללחצים של הקהילה הבינלאומית ושל מדינות אחרות שאיתן היא מקיימת קשרים מדיניים וכלכליים. לכן, כאשר המלחמה היא בין מדינות ניתן לצפות ששני הצדדים יקיימו את הדין הבינלאומי, יכבדו את אמנת ז'נבה ויישמרו על "כללי משחק" הוגנים חרף המלחמה.
טבע המלחמות בחציו השני של המאה העשרים, וביתר שאת במאה העשרים ואחת מוכיח כי ההנחות הנאיביות מ-1949 אינן מתקיימות במלואן. נתייחס להנחה הראשונה. במלחמת העולם השנייה עשו המדינות הלוחמות, לרבות גרמניה הנאצית מאמצים של ממש להגן על האוכלוסייה האזרחית של עצמן. לא כך עשו היפנים בנוגע לאוכלוסיות האיים שהיו תחת שלטונם- ווג'ימה ואוקיניה לדוגמא. היפנים היו אדישים באשר לחיי אזרחים אלה, כך גם נהגה צפון קוריאה במלחמת הקוריאה בשנות ה50 הראשונות וכך גם צפון וויטנאם בשנות ה60 וה70.
באף אחד מהמקרים הללו לא עשתה ממשלה כלשהי את מה שעשתה ממשלת עזה במהלך המלחמה שפרצה ב-2023. ממשלת עזה עשתה כל מאמץ להקריב את אזרחיה, קודם כל בתור "מגן אנושי" ללוחמים אך גם בתור מטרה בפני עצמה. בראייתה, ככל שיהרגו יותר אזרחים פלשתינים, כן ישרת הדבר את מטרת המלחמה. לא ניתן אפוא לדון בשאלה כמה פלשתינים נהרגו, ועד כמה הייתה הצדקה למותם בלי לתת משקל עצום להיבט זה.
כפי שמי שעוסק למשל בדיני תכנון ובנייה חייב להבין קודם כל את מהות התכנון והבניה, כך אין זה מספיק להכיר את דיני המלחמה (דיני "העימות המזויין") חייבים להבין את מהות המלחמה, להכיר את אופי המלחמות בכלל, אלה של המאה העשרים ואחת במיוחד וזו של עזה בעקר. ובכן, אם נתמקד בהיבט אחד של המלחמה והוא מספר ההרוגים מקרב הלא מעורבים אין זה מספיק לציין את המספר ולומר שהוא קטן, סביר, גדול או נורא, אלא להבין ממה הוא נובע. נדרשות שתי פעולות בדיקה- הראשונה היא להבין מה משפיע על מספר הנפגעים והבדיקה השנייה היא להשוות למקרים אחרים באותה תקופה.
שלוש קבוצות של גורמים קובעות את התוצאה- מספר הנפגעים הבלתי מעורבים. הקבוצה הראשונה היא המציאות האובייקטיבית ובעקר שני משתנים חשובים: כמה אזרחים חיים באזור העימות ומה הצפיפות שם (יחס תושבים לקמ"ר). הקבוצה השנייה והחשובה יותר היא האויב. קבוצת נתונים זו מתחלקת לשניים: האחד, עד כמה האויב מנסה להגן על חיי אזרחיו, או להיפך עד כמה האויב מתמקם באתרים "הומניטריים" כמו בתי חולים, בתי ספר, מסגדים, עד כמה הוא בכוונה יורה מתוך קרבה לאוכלוסייה וכו'. הדבר השני הוא עוצמתו של האויב: כמה חיילים יש לו, כמה אמצעי לחימה יש לו, כמה מתקדמים אמצעי הלחימה שלו, עד כמה הוא ממוגן ומבוצר ועד כמה גבוהה המוטיבציה שלו להלחם. ככל שהאויב יותר עוצמתי יש צורך להפעיל יותר עוצמת אש נגדו, וככל שזה גדלה, גדלה גם הסכנה לפגיעה באזרחים.
הקבוצה השלישית היא התנהגות הצד "הכחול", ישראל במקרה זה. הפרמטרים שנבדקים כוללים בין היתר את הדברים הבאים: דחיפות הפעולה, כשזו נגזרת גם ממידת האיום על אזרחי הצד הכחול, ישראל במקרה זה. תהליכי אישור תקיפה של מטרות, היחס בין חימוש מדוייק לחימוש סטטיסטי, באיזו מידה אוכלוסיה מוזהרת טרם תקיפה או תמרון לשכונה מסוימת, מידת האפשרות של גורמי הצלה (הסער האדום) לפנות נפגעים, מקצועיות הכוחות, קיומם של תחקירים בעקבות תקלות ועוד.
כדי לההדגים את חשיבותם של שלושה תחומי בדיקה אלה ניתן את הדוגמא התיאורטית הבאה: נניח שבשני מקומות נפרדים בעולם התקיים עימות בין צד כחול לצד אדום. בשני המקרים העימות נמשך חודש ובשני המקרים היו בצד האדום אלף אזרחים הרוגים. לכאורה, כנראה שני הצבאות הכחולים נהגו באופן דומה, ובעובדה התוצאה דומה. אבל, נניח כי במקרה א' הנשק של האויב היה רק מקלות ואבנים.
האויב גם ביצע את הפעילות הקרבית רחוק מאוכלוסייתו וגם דאג למקלטים לאוכלוסייה. במקרה כזה קשה מאד להצדיק את המספר הגבוה של אלף הרוגים אזרחיים. די ברור שהצד הכחול הפעיל גם עודף כוח וגם ירה ללא הבחנה. במקרה ב' היה לאויב צבא מאומן של אלפי אנשים וברשותו היו טילינ.ט מתקדמים, טילי נ.מ מתקדמים, רובי צלפים והרבה מטעני חומר נפץ. האויב ביצע בכוונה את התקיפות שלו בקרבת בתי ספר וקליניקות רפואיות, ובנוסף, היו לו מנהרות עמוקות בהם יכול היה להסתתר. במקרה זה, חייב היה הכוח התוקף להפעיל הרבה אש וכאשר ביצע תמרון יבשתי הדבר קרה בתוך אזור מאוכלס בצפיפות ( כי שם היה האויב) המספר של אלף הרוגים אזרחים יכול אפוא להיחשב כסביר לאור הנסיבות.
ואחרי שעשינו תחקיר מקיף ביחס לאופן בו פעל צה"ל בעזה עליינו להשוות את הפעילות למה שעשו צבאות מערביים אחרים במאה העשרים, ובדגש האמריקאים והבריטים בעיראק ובאפגניסטאן. פעמיים השתתפתי בפורום של אנשי צבא בכירים ממדינות מערביות: ארה"ב, אנגליה, צרפת, ספרד. גרמניה, איטליה, קולומביה ועוד בסמינר מסוג זה. בפעם הראשונה הדבר היה ב2014 אחרי "צוק איתן" ובפעם השנייה ב2025 לאור המלחמה בעזה.
המסקנות בשני המקרים היו שצה"ל התנהל באופן "מתחשב" יותר באוכלוסיה אזרחית מאשר עשו הצבאות האחרים. חלק מנקיטת הצעדים של צה"ל הדהימו גנראלים זרים. מדובר על מבצעי "הקש בגג" בו מסמנים לדיירי בית שעליהם להתפנות טרם תקיפה או בחלוקת שטח האויב למשבצות המסומנות במספרים ומתן הודעה לאזרחי משבצת מסויימת, בהתראה של שעות, שעליהם להתפנות כי צה"ל מתכנן לתמרן לאזורים אלה. מתן התרעה כזו הוא גם התרעה לאויב שידע להתכונן, והדבר כמובן סותר כל היגיון צבאי של הצורך להפתיע. איני יכול להוכיח במספרים, אבל יש להניח שלא מעט מחיילי צה"ל שנהרגו את נפצעו בתמרונים השונים בתוך רצועת עזה נפגעו כי הודענו לאויב מראש היכן נתקוף.
כל בדיקה שתיעשה בנוגע ליחס להרוגים בין אזרחים ללוחמים תראה עוד לפני "נרמול המשתנים" כי היחס שצה"ל השיג בעזה הוא נמוך בהרבה ממה שקרה לאמריקנים ולבריטים בעיראק ובאפגניסטן. זו הסיבה שאין אף גנרל מערבי שאני מכיר שמוכן לטעון שצה"ל פעל בעזה שלא כהלכה. כל גנרל כזה יודע שאם יאמר כך הוא יישאל את השאלה הבאה: אז מה נכון היה לעשות אחרת?, ולאיש אין תשובה טובה.
נמחיש זאת כך: טרם המלחמה היו בעזה כשני מיליון תושבים וכ40,000 לוחמי חמאס. זהו יחס של 50:1 לטובת האזרחים. אם צה"ל היה יורה ללא הבחנה ניתן היה להעריך שהיחס של 50:1 יתבטא גם במספר ההרוגים כאשר על כל מחבל הרוג נהרגו 50 אזרחים. ובכן, מספר האזרחים ההרוגים הוא במקרה המחמיר שלושה על כל מחבל.
היבט נוסף, חשוב לא פחות נוגע לשאלה מי הרג את האזרחים בעזה. ההנחה האוטמטית היא כי 100 אחוז מההרוגים נפגעו על ידי ישראל. האומנם? ובכן, חלק ניכר מהאזרחים שנהרגו בעזה נפגעו מארבע פעולות של החמאס. ראשית, החמאס והג'יהד האיסלמי ירו אלפי רקטות לעבר ישראל, חלקן היו רקטות "נפל" שנפלו בשטח העזתי. זכור המקה מתחילת המלחמה בו רקטה התפצצה בבית חולים והרגה עשרות פלשתינאים. התקשורת העולמית "חגגה" עד שישראל הוכיחה שזו הייתה רקטה שהג'יהד ירה.
שנית, מתוך מאות חיילי צה"ל שנהרגו בתמרון בעזה ואלפי פצועים היו רבים שנהרגו ממטעני נפץ. החמאס שם מטענים כמעט בכל מקום, בכניסה לקליניקות רפואיות, בכניסה לבתים ובסמטאות רבות. חיילי צה"ל, למרות הזהירות שנקטו תוך שימוש בכלבים, דחפורים ולבוש מגן נפגעו במספרים גדולים. יותר מאשר חיילי צה"ל נפגעו בדרך זו פלשתינים רבים אשר נסו לא פעם ממקום למקום ועלו על מטענים. שלישית, היו מקרים רבים שצה"ל ירה טיל קטן ומדויק לחלון של דירה בה היו מחבלים, אך כל הבניין התפוצץ על תושביו האזרחים. הכיצד? פשוט מאד, בנייני מגורים רבים היו למעשה מחסני תחמושת בהם גרו בכפיפה אחת משפחות ורקטות. רביעית, הפלשתינים עמם ירו בפלשתינים אחרים. בחלק מהמקרים בכוונה כדי למנוע מהם לברוח למקום מבטחים ובמקרים אחרים בשל נטייתם של אנשי חמאס לירות ירי אוטומטי כמעט ללא הבחנה.
והנקודה האחרונה, זו שמתעמתת עם מה שכנראה היא הטענה העיקרית בסרט. הסרט מציג 24 אנשי 8200 שציינו שהם אישרו לא פעם תקיפת מטרות עם נז"א של 200, 300, ואף של 500 אזרחים. נצא מנקודת הנחה שככל הדוברים הם אכן אנשי 8200 שהשתתפו באופן פעיל באיתור מטרות. מי שלא מכיר את התהליך האמיתי יכול לחשוב כי אותם אנשים הם הפוסקים האחרונים ועל פי הקביעה שלהם אוטמטית נשלחות פצצות למטרות.
ובכן, לא כך היא. ישנם לפחות עוד שני שלבים אחרי שאותם אנשי מודיעין סיימו את תפקידם. השלב האחד הוא תכנון התקיפה. זו נעשית בדרך כלל על ידי אנשי חיל האוויר בתאי התקיפה והם מתחשבים בחשיבות המטרה, בחקר ביצועים (ובהתאם בוחרים את החימוש שיכול להיות כמה ק"ג ועד אחד טון) ובאנשי מודיעין אחרים של חטיבת המחקר שנמצאים לידם. נניח שאנשי 8200 ציינו כי תקיפה של מטרה מסוימת תגרום ל100 הרוגים אזרחים. הם, אנשי 8200 לא יודעים איזה חימוש ייבחר, האם תושבי אותו מקום יקבלו טרם התקיפה הוראה להתפנות ואילו אמצעים אחרים יופעלו כדי להקטין את הנזק.
יותר מכך, במקרים רבים התקיפה צריכה להיות מאושרת על ידי רח"ט מבצעים או מפקד פיקוד דרום ולעיתים על ידי הרמטכ"ל בעצמו, כל אלה המהווים בקרה נוספת. השלב השני הוא שלב הביצוע. ברוב המקרים לא מתבססים רק על מודיעין מקדים אלא ישנו אמצעי תצפית (אווירי בדרך כלל) שסורק את אזור המטרה בזמן אמת ורק אז מתקבל אישרור לביצוע, ואפילו אז יכול הטייס ברגע האחרון לא לבצע או להסיט את החימוש מהמטרה אם לפתע מזוהה מספר גדול של אזרחים. במילים אחרות: מי שרוצה להתמקד אפילו בזווית המאד צרה של נז"א מאושרת ביחס למטרה מסוימת וחשיבותה לא יכול להתבסס על מה שאמרו אנשי 8200, אלא על מה שאישרו בתא התקיפה של חיל האוויר. ככל שאני יודע את זה יוצרי הסרט לא בדקו.
ונחזור לראשית הדברים. כל מי שטוען שיש להתייחס ברצינות למה שמוצג בסרט וכי נכון לעשות חשבון נפש ולבדוק את ההאשמות בפתיחות מן הדין שיסכים גם לשלוש הההצעות הבאות:
ראשית, על יוצרי הסרט לפרט את טענותיהם. על כל אמירה שצפוי נז"א כזה או אחר מן הראוי שיציינו במדויק באיזה תאריך מדובר ומה הייתה המטרה, אחרת מדובר בהאשמות כול כך כוללניות שלא מאפשרות אימות או הפרכה.
שנית, הדיון שיתקיים חייב להתייחס לטענות המופיעות במסמך זה, ולעוד רבות שלא ניתן היה לכלול בנייר קצר זה ולהתמודד לא עם מראיין אמפטי אלא עם שאלות של בעלי מקצוע. שלישית, מי שטוען כי ישראל הרגה ללא צורך הרבה מדי אזרחים בעזה מן הראוי שיביא איש מקצוע (לא ישראלי) שידע לתת תוקף מקצועי לטענה תוך ביסוס והשוואה למלחמות אחרות.