העזיבה של חילי טרופר היא לא עוד פרישה. היא רעידת אדמה. מכה קשה יותר מהעזיבה של גדי איזנקוט את בני גנץ. איזנקוט, עם כל הכבוד והמשקל הציבורי, היה במידה רבה "חבר קרוב רחוק". הם אכלו מאותו מסטינג צבאי, חלקו שפה, רקע, תפיסת עולם ביטחונית. אבל גם כשאיזנקוט נכנס לפוליטיקה לצד גנץ, היה ברור שיש שם מרחק. שיש מחויבות - אבל לא עד הסוף. לא מהסוג שמחזיק מפלגה יחד ברגעי לחץ.
חילי טרופר זה סיפור אחר לגמרי. טרופר הוא הקרוב הכי קרוב שיש לבני גנץ. לא עוד שותף, אלא בן ברית. הוא היה שם מהרגע הראשון, בצוות ההקמה, כשעוד לא היה ברור אם יש בכלל מפלגה, אם יש סיכוי, אם יש עתיד. הם הקימו יחד. בנו יחד. נשמו את אותו פרויקט פוליטי כמעט מהיום הראשון. העזיבה הזו היא לא רק פוליטית, היא אישית. זו מכת מוות פוליטית על בני גנץ. לא פחות.
הפירוק מעבר לפינה. אם האיש הכי נאמן, הכי קרוב, זה שהיה שם תמיד לא מאמין יותר וקם והולך, מה זה אומר על כל השאר?
זו גם מכה מוראלית. גנץ ראה בעצמו מי שהעלה את טרופר לתודעה הציבורית. מי שנתן לו את הבמה, את הפרסום, את המיתוג שנקרא "חילי טרופר". מבחינתו, זו הייתה שותפות עם גם מרכיב של חניכה. של נאמנות הדדית.
וברגע כזה, דווקא עכשיו, כשהמערכת הפוליטית רועדת, כשהלחצים בשיא - טרופר קם והולך.
עבור גנץ, זו לא עוד פרישה. זו תחושת בגידה כמעט בלתי נתפסת. רגע שבו לא רק המספרים מתערערים אלא גם האמון הבסיסי ביותר. כשהאמון נשבר זה הרבה יותר מסקר מנדטים. זו התחלה של סוף.