הזיגזג הפומבי ומפגן הכוח: מה עומד מאחורי "האיסור" של טראמפ על ישראל?

במטוסו הלילה הודה טראמפ: "נתניהו ואני לא מסכימים על כל דבר, אבל הוא היה שותף טוב מאוד". אין קשר בין המסלול האיראני לבין הזירה הלבנונית בהבדל אחד: הנשיא האמריקני כבר מצא הלילה קשר כזה בשיחה עם עיתונאים במטוסו "אפשר לומר שאולי יש כאן קשר פסיכולוגי", אמר טראמפ. "אבל אנחנו הולכים לעזור ללבנון להפוך שוב למדינה".

בשטח, הדברים באו לידי ביטוי ביתר שאת. ישראל הפסיקה לתקוף בביירות ועברה להתמקד בדרום לבנון, מהלך שנראה כמו התאמה שקטה ללחץ אמריקני. ואז הגיע השלב הבא: הכרזה בוושינגטון על הפסקת אש בלבנון ובמקביל האיראנים פותחים את מצר הורמוז תוך ששר החוץ עראקצ'י טוען שזה בגלל אותה הפסקת אש בלבנון.

טראמפ נכנס אתמול לאחר מסחרוריו המוכרים אבל המטרללים את הקורא בכל פעם מחדש: בתוך שעה וחצי בלבד פרסם שורה של פוסטים, בקצב אש מסחרר, ובאחד מהם כתב באופן חד: "ישראל לא תתקוף עוד בלבנון, הדבר נאסר עליה על ידי ארצות הברית. מספיק זה מספיק!!!".

זה לא עוד מסר דיפלומטי, זו הצהרה של כוח. ועדיין, מתחת לכותרות, המציאות מורכבת יותר. מזכר ההבנות שגובש במחלקת המדינה, אותו מסמך שמגדיר את תנאי הפסקת האש קובע במפורש כי ישראל שומרת לעצמה את הזכות לפעול להגנה עצמית "נגד איומים מתוכננים, מיידיים או מתמשכים", גם במהלך הפסקת האש. במילים אחרות: ההכרזה של טראמפ דרמטית, אבל המנגנון שנבנה משאיר לישראל מרחב פעולה.

גם שגריר ישראל בארצות הברית, יחיאל לייטר, הבהיר זאת היטב לאחר הפגישה בוושינגטון טרם הפסקת האש המוכרזת בתשובה לשאלת וואלה: "אנחנו עוסקים רק בדבר אחד, ביטחון אזרחי ישראל. מה שיבטיח את הביטחון ייעשה, ומה שלא - לא ייעשה".

ובכל זאת, הפער בין הרטוריקה למציאות לא מקרי. טראמפ היה חייב להראות גם פנימה, לבייס הרפובליקני - שהוא זה שמנהל את האירוע. לא נתניהו. וזה לא קורה בוואקום. בתוך המפלגה הרפובליקנית מתנהל ויכוח אמיתי על "אמריקה תחילה", על ישראל, ועל מידת המעורבות במלחמות חוץ.

טראמפ יודע שהבחירות לאמצע הקדנציה מתקרבות, והוא צריך גם את הקולות הספקניים יותר אלה שלא אוהבים את התחושה שארצות הברית "נגררת" אחרי ישראל או מנוהלת על ידי "ביבי" כפי שהוא לא מפסיק לקרוא לו (אגב, הוא ממש לא אוהב ש"ביבי" קורא לו "דונלד" ולא "הנשיא").

ועדיין, התמונה מורכבת: סקר טרי שך מכון איפסוס קובע כי למרות קולניותם של הבדלנים דווקא משפיענים אוהבי ישראל בימין האמריקני, כמו שון האנטי, מארק לוין ובן שפירו מובילים את השיח, יותר מדמויות קיצוניות כמו טאקר קרלסון או קנדיס אוונס. כלומר, הבסיס הפרו-ישראלי, שלא לומר פרו נתניהו עדיין חזק, אבל טראמפ חייב לאזן.

מעבר לפוליטיקה, יש גם את איראן. בריאיון למריה ברטירומו מפוקס ביזנס, טראמפ סיפק הצצה נדירה לסגנון המשא ומתן שלו: "המלחמה קרובה מאוד לסיום… אני צרוד כי צעקתי על האיראנים כל היום. את יודעת למה? כי זה מה שהם מבינים".

ובמקביל, בשלל שיחות אחרות ונאום אחד מול החבר'ה של צ'רלי קירק המנוח באריזונה הוא כבר מסמן את התוצאה: "איראן הסכימה להכל", כולל הוצאת האורניום המועשר והפסקת התמיכה בארגונים כמו חיזבאללה וחמאס. אבל כאן נכנס הפרדוקס הגדול: כדי לסגור את הדיל מול איראן, טראמפ צריך יציבות בזירה הצפונית של ישראל. ולכן, גם אם רשמית אין קשר בין הזירות, בפועל יש.

נתניהו, מצדו, מנסה לשמור על איזון עדין. מצד אחד, הוא מדגיש את המחויבות לביטחון: "יש לנו הזדמנות להסכם שלום היסטורי… אבל בתנאי שיתקיים פירוק חיזבאללה מנשקו". מצד שני, הוא כבר הודה בפומבי כי "נענינו לבקשת הנשיא האמריקני" להפסקת אש.

מעניין עד כמה ישראל תוכל להמשיך לפעול תחת המטרייה הזו. האם כל פעולה נגד חיזבאללה תוגדר כהגנה עצמית ותתאפשר? או שהלחץ האמריקני יהפוך בפועל למגבלה אמיתית?

טראמפ מאותת שהוא רוצה לסגור את הסיפור בלבנון, באיראן, וחכו, חמאס בעזה מרים ראש ולא מוכן להתפרק מנשקו כפי שהובטח. הוא מסתכל על מחירי הנפט, על הכלכלה האמריקנית, שרוצה לראות את מחיר גלון הדלק יורד מתחת ל-4 דולרים.

מנגד, נתניהו מבין שהמרחב שלו הצטמצם. אם ירצה לצאת לעוד סבב לחימה, הוא יצטרך לעבוד הרבה יותר קשה מול וושינגטון, הרבה יותר.