בישראל כבר עולה השאלה האם הסכם הפסקת האש עם לבנון טוב או רע. בפועל, זו כבר עובדה מוגמרת - במיוחד כשברקע לוואלה נודע כי הממשל האמריקני רצה לעצור את האש כבר לפני יותר משבוע, כחלק משיחות המשא ומתן עם איראן, וישראל התנגדה. נראה כי הלחץ האיראני הכריע, כתנאי להתקדמות בשיחות.
בנסיבות הקיימות, קלף המיקוח המרכזי של ישראל הוא הישארות צה"ל בדרום לבנון - בעומק השטח, ולא רק בקו מוצבי המגן. זאת לצד מניעת חזרת האוכלוסייה השיעית לכפרים בקו המגע הראשון, השני ויש שיגידו גם השלישי.
מכאן הדיון מתפצל לכמה גישות: יש מי שסבורים שלאחר 7 באוקטובר ישראל חייבת לנגוס טריטוריה מהאויב, במיוחד כזה שתכנן פלישה לשטחה, כדי לחזק הרתעה - גם בלי כוונה להתיישבות. מנגד, יש מי שחושבים אחרת.
השאלה היא לאן ממשיכים מכאן. קשה לראות את צבא לבנון, שחשש להיכנס לכפרים השיעיים כדי לאסוף אמצעי לחימה, ואף פרסם בעבר דיווחים לא מדויקים על טיהור תשתיות חיזבאללה, משנה כיוון והופך לכוח אפקטיבי בשטח.
גם חיזבאללה לא צפוי להיחלש משמעותית כל עוד המשטר האיראני עומד על כנו. תמיד יהיה מי שיזרים לו מאות מיליוני דולרים לקראת הסבב הבא. במציאות כזו, עולה השאלה עם מי בכלל ניתן לחתום על הסכם - עם ממשלה שלא מצליחה לרסן ארגון טרור, ושאיראן פועלת בתחומה בחופשיות.
עד אז, ישראל יכולה להצביע על הישגים: יותר מ-1,700 מחבלים שנהרגו, תשתיות טרור ומנהרות שהושמדו, הרחבת מרחב הביטחון לתושבי הצפון, והרחקת איום הנ"ט. אך לצד זאת, האיומים השתנו.
בעידן של רחפנים, כלי טיס מתאבדים וטילי נ"ט מתקדמים כמו "אלמאס" - עם טווח של מעל 6 קילומטרים ויכולת""שגר ושכח" - שליטה טריטוריאלית כבר אינה מספקת מענה מלא כפי שהיה בעבר.
באופן כללי, יש יתרון להידברות, למשא ומתן ולהצגת אופק מדיני - וייתכן שתהיה התקדמות, גם אם היחסים יישארו כלפי חוץ קרירים. כנסים בינלאומיים כמו MEAD, שבהם משתתפים דיפלומטים בכירים מהאזור, כולל ישראל וארצות הברית, כבר הוכיחו כי מאחורי הקלעים מתקיימים קשרים שמאפשרים תהליכים אחרים.
כעת נותר להמתין ולראות כיצד יתפתחו הדברים - והאם צה"ל יצליח להחזיק בקו הכפרים השיעיים ולדחוק את חיזבאללה הרחק מהגבול.