עברו שנתיים מאז אותו בוקר נורא של 7 באוקטובר. שנתיים שבהן אני מנסה לנשום, לשרוד, לחיות. אני שורדת שבי - אבל גם שורדת את היום־יום כאן, מחוץ למנהרה. השחרור לא סגר את הסיפור. הוא רק פתח פרק חדש שבו אני מתמודדת עם כל מה שנשאר בי משם.
אי אפשר להסביר במילים את מה שקורה לך כשחיים כל כך הרבה ימים בתוך חושך, בתוך פחד, בתוך חוסר ודאות. אתה מאבד תחושת זמן, מאבד אמון, מאבד חלק מהנשמה שלך. כששוחררתי, חשבתי שאוכל להשאיר את זה מאחור. אבל לא באמת אפשר. הגוף יצא, אבל הראש והלב עדיין שם.
והקושי הגדול ביותר - לדעת שחברים אחרים עדיין שם. לדעת שבזמן שאני מחבקת את המשפחה שלי, יש משפחות אחרות שעדיין לא יודעות אם יקיריהן אוכלים היום, אם הם נושמים, אם הם בכלל חיים. זה כאב שאי אפשר לחיות איתו בשקט.
אני מאמינה שאפשר להחזיר את כולם. אני מאמינה שאין דבר חשוב יותר מזה. המבחן המוסרי שלנו כחברה הוא לא להשאיר אף אחד מאחור
קית' חזר אלינו לפני 8 חודשים, יחד איתו אני נושאת את הכאב על מתן אנגרסט, עמרי מירן וגלי וזיוי ברמן מכפר עזה שהיו איתו בשבי ועדיין שם, ועל כל 48 החטופים והחטופה.
שנתיים אחרי, אני מבקשת דבר אחד פשוט: לא לשכוח. לא לשכוח שיש עדיין אנשים שחיים את הגיהינום הזה בכל רגע. לא לשכוח שיש משפחות שחיות בין תקווה לייאוש, בין שמועה לדממה. לא לשכוח שהמאבק הזה הוא לא רק של משפחות החטופים, אלא של כולנו.
אני מאמינה שאפשר להחזיר את כולם. אני מאמינה שאין דבר חשוב יותר מזה. המבחן המוסרי שלנו כחברה הוא לא להשאיר אף אחד מאחור. זה לא ניצחון עד שהאחרון חוזר, עד שהאחרון מקבל קבורה ראויה, עד שאין משפחה שנשארת עם סימן שאלה.
שנתיים זה נצח. שנתיים זה הרבה יותר מדי. עכשיו הזמן לשים סוף לסיוט הזה. עכשיו הזמן להחזיר את כולם.