לו היה אלוהים בשמי עזה
ולא חרשו אוזניו מהולם ניפוץ החיים
מזעקות הנעקדים על מזבח ישראל.
ולוּ נביאיו אמת
ולא תוֹעי שקר, מכזבי חזון
זה היה דברו אליכם:
הוֹי עוקרי זיתים מתפללי שלוש פעמים
עושקי גזולים כרוכי תפילין
נושאי נשק עטופי ציציות
מנשקי מזוזות מחללי קודשי.
מי ביקש זאת מידכם: חמוס ורצוח, עשוק וגזול?
הכבית מטבחיים הייתה ארצי, ערש אמונותי?
האתם מאמיניי?
מאס מאסתיכם.
עמדתם על חרבכם ועליה אפילכם.
הרפו ממני ואשמידכם
אמחה את זכרכם מתחת השמים
אוי לטייס בשחקים
שעינו אדומה מהדם אשר שפך
אוי למאזין בקובתו
השומע אותות, מאתר קורבנותיו
ואוזנו ערלה לזעקת היתומים אשר הֹשְכּיל
אבוי ליורה הפגזים
השיכור מאש תותחיו
המכסים ברעמם
ֿאת קול בכי האבלים בבתים אשר המיט
אוי למפקד אשר הקשה את ליבו
כאבן פרעה
המעלה אתכם על מזבח המולך, לשווא.
לתפארת עריץ, רעייתו ועוזריהם
אוי לאפסנאי
הזהיר במועדי החימוש
ולא ידע כי פקע תוקף הרחמים
אוי לעיתונאי המחריש
שעטו יבשה ולשונו נאלמה
דם אדם צועק מן האדמה
וכתוֹב לא כתב
אוי למדינאי
החותם גזרי מוות
ויוצא אל סעודה דשנה
נוטל ידיו בדם
ויינו בלול בדמעות עוללים.
למרצחים הייתם,
קוטלי אלוהים וברואי בצלמו
דם נקיים שפכתם
דמי מלחמה בחגורתכם אשר במותניכם
בנעליכם אשר ברגליכם.
קולכם גס כקול עשו
וידיכם מגואלות מדם ניצודים
מכל בני יעקב נותרתם אך שניים;
שמעון ולוי מקוללים.
אפילת קין נפשכם.
ארורים תהיו צבאות בני קין
המענים ונהנים
מפקדים וחיות.
ויעקב התם מת גם הוא בידיכם
קולו הרך נדם
לבגדיו ריח שדה וקטל
ובכורתכם הגנובה מקוללת בצחנות ציד ומוות
ארור הלילה בו עוּברה אימכם
והיום בו נולדתם
אין עוד תום באוהלכם
לא אבוֹא לעולם בקהלכם
כי חרבכם הנפתם
ותחללו צלם אדם ואל.
ארורים תהיו לעולמים
הקורעים בגדיכם בגלגול עין
ועל רבבות נפשות הניגרות כשופכין
לא תראו, לא תשמעו, לא תדעו ולא תאבלו
לוואי וימותו משיחיכם החיים
כמוֹת האלוהים שהרגתם שוב ושוב
וכבר אין אלוהים בעזה, כי נקבר תחת חורבותיה.
רק האדם יבקש את דמיהם מידיכם המגואלות.
עד יומכם האחרון ולאחריו לא תינקו.
בא מועדכם
כי שופך דם האדם באדם דמו ישפך.