להלן תגובתי להחלטתה השגויה, לדעתי, של היועצת המשפטית לממשלה שלא להתייצב בפני ועדת השרים שזימנה אותה לשימוע לקראת אפשרות של פיטוריה. בכתבה הקודמת קראתי לה להגיע לשימוע, להשמיע את מלוא טענותיה במישרין, להיאבק באי חוקיות ההליך, לדעתה, ולהעלאת מלוא טענותיה בפני הוועדה, בדרך ההולמת את תפקידה. למרבה הצער, היועצת בחרה להחרים פעמיים את ההליך כולו. מדובר בצעד שגוי, מסוכן מוסדית וטעון הנמקה, דווקא משום שאינו מתחייב - לא משפטית, לא מוסרית, ולא ציבורית.
גם אם נניח לצורך הדיון כי ועדת השרים נקטה בהליך פגום מעיקרו, דבר שטרם הוכרע על ידי בג"ץ, עדיין בחירתה של היועצת שלא להופיע לשימוע אליו הוזמנה פעמיים מהווה גם התעלמות מהחלטת ערכאה שיפוטית מוסמכת, קרי - החלטתו של השופט סולברג, המשנה לנשיא בית המשפט העליון, שדחה את הבקשה לצו מניעה נגד זימונה. כל עוד אין צו מניעה, על גורמי שלטון ובפרט נושאי משרה רמים במיוחד לנהוג על פי כללי המשחק החוקיים. היועצת לא רק שלא קיבלה גיבוי משפטי להימנעותה מהתייצבות - אלא פעלה בניגוד לעקרון יסוד של שיטתנו: על כל רשות לכבד את הכרעת בית המשפט, אף אם היא רק משתמעת ולא מפורשת, גם אם היא סבורה שההליך בו נקטה הממשלה כלפיה פגום.
היועצת משמשת כנציגת הציבור, אך גם כחלק ממנגנון המדינה. הימנעותה מהתייצבות לשימוע פוגעת בשני כובעים אלו. בשבתה כנציגה של המערכת המשפטית, היא אמורה להיות מופת לדיאלוג בין רשויות. בשבתה כשומרת סף - עליה להיאבק מבפנים, לא להחרים את ההליך. המכתב ששלחה אינו תחליף להתייצבות פנים אל פנים. להיפך, הוא מדגיש את הקרע, ומונע אפשרות של שכנוע ישיר.
הציבור צופה במחלוקת זו כקרב על עצם מהות השירות הציבורי. אך מה יחשוב אזרח מן השורה כאשר היועצת בוחרת שלא להתייצב בפני גוף שלטוני, גם אם יש ספק בלגיטימיות שלו, חרף הכרעה שיפוטית ברורה שהתירה את השימוע? מסר זה מערער את תפיסת שלטון החוק, ובפרט את האבחנה שבין מחלוקת עניינית לבין סרבנות מוסדית.
השאלה המשפטית המרכזית שעתידה לעמוד בפני בג"ץ - בהנחה שהממשלה תחליט על פיטורי היועצת, ושעתירה בנדון תוגש כצפוי - היא האם הליך הפיטורין היה תקין, סביר והוגן. היעדרותה של היועצת מהשימוע עלולה לשמש חרב פיפיות: מצד אחד, ייטען בשמה כי ההליך מלכתחילה היה פסול ולכן לא הייתה חייבת להשתתף בו. מצד שני, תטען הממשלה ובצדק כי היא קיבלה החלטה לאחר שניתנה ליועצת ההזדמנות להשמיע את טענותיה - הזדמנות שהיא בחרה לוותר עליה.
המשנה לנשיא, השופט סולברג, כבר קבע שהחלטת הפיטורין, ככל שתתקבל, לא תיכנס לתוקף בטרם תיבחן על ידי בג"ץ. כלומר, בג"ץ יבחן גם את ההליך וגם את ההצדקה המהותית. אך ככל שההליך עצמו עמד במבחני הבסיס (הזמנה לשימוע, אפשרות להופיע, הצגת מסמכים) - הבחירה לא להשתתף בו עלולה להחליש את מעמדה של היועצת. ייתכן שהיא חיזקה בכך את תחושת הרדיפה האישית שלה, אך פגעה בכוח הטיעון המוסדי.
במבחן המוסדי והמשפטי, התשובה ברורה: ההתעלמות פוגעת בעמדה של היועצת, גם אם יימצא שלבסוף היו כשלים בהליך פיטוריה. בג"ץ יבחן את סבירות ההחלטה הממשלתית, אך ככל שלא תוכח פגיעה חמורה בזכויות יסוד, וכאשר ניתנה ליועצת ההזדמנות להשמיע את טענותיה, הסירוב לממש את ההזדמנות הזו עלול להיתפס כוויתור מודע על שימוע, ומכאן כבסיס חלש לפסילת ההחלטה.
הכותב הוא שופט בדימוס, שימש כסגן נשיא בית המשפט המחוזי בירושלים