באדמה הזו, שטופת הדמעות והגעגוע, יש חייל שאיש אינו כותב עליו. אין הורים שיניחו פרח על קברו, אין יד שתלטף את מצבתו ואין מכתב שנשמר בין דפי המחברת הדהויה. הוא שייך לכולנו - אבל אין מי שיקרא בשמו.
האם היה לו חיוך רחב? האם אהב את הים? את קולות הצחוק ליד מדורת לילה? אולי חלם חלומות פשוטים - בית קטן עם משפחה אוהבת? או שמא רצה לשנות עולם ולכבוש פסגות? איננו יודעים ולעולם לא נדע.
הוא הסתער למעננו, הוא וחבריו - מגש הכסף. אך הוא נותר לבדו. אין אחיות שיזכירו סיפורים ישנים ואין חברים שירימו כוס לזכרו, אלא רק הרוח המלטפת את האבן והעלים הנושרים בלחש.
אולי, אי שם בלילה האחרון, רגע לפני שהכול השתתק, הוא לחש את שמה של מי שאהב. אולי ניסה להיזכר בבית, בריחות ובצלילים שהיו לו מוכרים, אבל איש לא שמע. הוא נפל בדממה, והדממה נותרה אחריו.
אנחנו כאן בזכותו, ובזכות שכמותו אבל אין מי שיזכיר אותו - ואנחנו נהיה כאן לזכרו. אם אין מי שיקרא בשמו - ליבנו יקרא במקומו. מי שנתן את חייו לא נעלם, החיים כאן הם צוואתו. הוא לא יישכח לעולם.
הכותב הוא מנכ"ל ארגון יד לבנים