אני נפרד היום, בעצב גדול, מהאפיפיור פרנציסקוס שהלך לעולמו - לא כמאמין קתולי, אלא כבן העולם, כאדם המאמין באדם. הוא לא היה "שלי", לא צמח מהמסורת שלי, לא שוחח בלשוני - לשון הקודש והכתובים - אך חי וקיים את התנ"ך וערכיו בחייו ובמחוותיו. הוא היה כלי קודש שמעולם לא נותק מאדמת המציאות - מחובר לחייהם של רבים, כשמגעו חודר לבבות. מנסה שוב ושוב לתקן עולמות שבורים.
במובנים רבים הוא היה האבא - האפיפיור - של האנושות כולה
כשראיתי אותו, כשהקשבתי לו — האמנתי לו. התחברתי לשקט הגדול שעטף אותו, גם כשהלך ברחובות הומים, גם כשנשא תפילותיהם של מיליונים. שקט ואומץ החסרים כל-כך בנופי העולם הציבורי הרועש והנבוב ממנו נפרד זה עתה.
התורה שלו, האמונות בהן דבק, היו שלו ושל בני דתו. ואילו איש המופת שהיה, מעשי החסד והדוגמה האישית שנתן - היו של כולם, גם שלי. לחיצת היד החמה לאישה קשת-יום שאיש לא הבחין בה לפניו. שטיפת רגליו של פליט עצוב. חיבוק ליתום בודד. כריעת ברך לשלום לרגליהם של מנהיגי מלחמות שופכי דמים. אלה מעשים של אדם אנושי הגדול יותר מד' אמותיהן של הקתוליות והנצרות. במובנים רבים הוא היה האבא - האפיפיור - של האנושות כולה.
המבט שלו — שנשאר איתך רגע אחד מעבר לצפוי, ולא עזב אותך לעולם. בעולם שבו מנהיגים מתהדרים בציוצים ריקים, הוא פשוט היה שם. אחרת. בשקט. בהתמדה. בלי רעש — אך עם עוצמה.
נתן תקווה שמנהיגים עוד יכולים להיות מוסריים
כיהודי ישראלי, אני תמיד חשדן מול אהבת היתר המלאכותית שקיימת לעיתים ביסודן של דתות רבות. אבל מולו — לא חששתי. ראיתי בו בן-ברית לאנושיות משותפת, לא יריב לדת, לא אויב של מורשתי ומסורותיי.
הוא היה מחדש השפה הערכית האוניברסלית - בשם השוויון האמיתי בין בני אדם באשר הם. לא היה צריך להסכים איתו כדי להרגיש בטוח לצידו. הוא נתן לי תקווה שמנהיגים עוד יכולים להיות מוסריים. שאפשר לשמור על גבולות הזהות — מבלי לבנות חומות של איבה. הוא העניק לרבים תחושת קרבה וסולידריות - בעולם של ניכור, גאווה ואגואיזם.
האפיפיור הזה לא היה רק ראש הכנסייה הקתולית — הוא היה מנהיג מוסרי נדיר. אדם שבחר שוב ושוב באחריות על פני כוח, בחמלה על פני יוקרה, ובפתיחת לב במקום התנשאות. הוא ידע שהעולם צמא לצדק — אך זקוק לא פחות לעדינות. החיבוק לפצוע, הנשיקה לילד עני, הקריאות הבלתי פוסקות לצדק בעבור הנרדפים — היו ביטוי לאמת פנימית חזקה.
הזכיר לכולנו — דתיים וחילוניים, מאמינים וספקנים — שענווה ואמת יכולות ללכת יחד
אני נפרד ממנו בכאב עמוק - ועם תודה עמוקה עוד יותר. במותו של האפיפיור, העולם מאבד קול מוסרי שהיה חיוני לדור הזה אולי יותר מכל. כישראלי, בן לדת אברהם ומשה, אני חש בושה על חרפת מנהיגינו שלא באו ללוות את האדם הגדול הזה בדרכו האחרונה. את האיש שהושיט יד חמה ופתוחה לעם היהודי, למדינת ישראל, כמו גם לאנושות כולה. זה, אשר גם ביקורתו הייתה אוהבת, ודואגת מאד.
בעולם שבו מנהיגים מקדשים ציניות, כבוד, כוח וכסף — הוא דיבר בקול שקט אך חד: נגד עריצות הנהנתנות, נגד השחיתות, נגד רדיפת הבצע. הוא הזכיר לכולנו — דתיים וחילוניים, מאמינים וספקנים — שענווה ואמת יכולות ללכת יחד.
שתיקת ההנהגה הישראלית לא תוכל לגמד את קולו. אך היא תישאר עדות עצובה לעיוורון מוסרי. כי מי שאינו מזהה איש מוסר בעודו חי — יכול וכבר איבד את היכולת להבחין בין טוב לרע.
יהי זכרו ברוך — כאדם גדול, כידיד אמת, וכמגדלור מוסרי לדור של מבוכות ונבוכים.
