לפני 18 שנים הייתי ילד קטן בחופש גדול שהדודות המגניבות באו לקחת אותו לקניון למרות שחיכיתי לאמא. הייתה קצת אווירה מוזרה ולמחרת בבוקר אמא סיפרה שאבא נפצע קשה ואיבד את הרגל. לא כל כך הבנתי מה זה אומר ולמה אח שלי כל כך בוכה. הייתי עוד קטן ולא כל כך מבין.
קצת אחר כך אני זוכר שאנשים גדולים שאלו אותך אם אתה כועס על מי שפצע אותך ככה, אמרת שלא. אמרת שהוא עשה את העבודה שלו. אמרת "והצליח לפגוע במח"ט. מגיע לו ח"ח" בעיניך. קראת גם מספר של איזה מישהו, סון טסו, ואני… לא כל כך הבנתי.
היום אני מבין. עברו 18 שנה וכבר יצא לי לקרוא את סון טסו וללמוד על תורת המלחמה - ואיך היא מתנהלת. היום אני מבין איך מודיעין וצבאות עובדים, למדתי את זה שלוש שנים ואני עוסק בזה כבר שנתיים. היום אני מבין את העומק והדיוק שנדרש מקצין המודיעין ואת המורכבות שנדרשת מצבא כדי להוציא פעולה כמו שקרתה אתמול. היום אני מבין ומתגאה בצבא שנטרל את אותו מפקד בכיר, מחבל, שתכנן את הפגיעה בך. אבל אני גאה כפליים לדעת שזה לא נעשה מיצר נקמה, אלא, כדי למנוע פגיעה באזרחי וחיילים נוספים. המבצע אתמול מנע את התחושות הקשות והאובדן - כמו אלה שאפפו את הבית שלנו בעקבות הפגיעה בך. לא התרגשתי ואיני רוקד על הדם - אולי רק נסגר מעגל.
אני כן גאה בצבא כל כך מדויק ומוסרי. שכשאנחנו שומעים שנפגעו ילדים בצד השני - זה כי האויב כל-כך חסר אחריות - בעוד המפקדים שלי אומרים "אין גבול לאחריות" במשימה המודיעינית, כשחיי אדם, בלתי מעורבים, מונחים על הכף ועל המקצועיות שלנו.
אני גאה בכל זה. אבל רוצה לנתח איתך את המערכה ולשמוע את דעתך על מהלכים ותוכניות, כמו אלו שלימדת אותי לתכנן בתור ילד עם משחקי קופסה. בהיעדר כל אלו, בהעדר שלך, אני יכול רק לחשוב עליך ולקרוא קצת סון טסו. "לא לזלזל אמר מצביא קדום. במלחמה איני מעז להתנהג כבעל הבית… אין שטות גדולה יותר מאשר לזלזל באויב". להיזכר בך אני אומר "אל תקפל את השרוול אם אין לך זרוע", ומחייך בקריצה לרגל שאינה עוד.
מתגעגע מאד, חושב עליך כקמ"ן וגם כילד קטן שלפעמים עדיין לא מבין.
הכותב הוא קצין בחטיבת המחקר באמ"ן