אביחי מנדלבליט, שיסיים בתחילת השבוע הבא את תפקידו, הוא לא היועץ המשפטי לממשלה הראשון שחטף מכל הכיוונים. עסקת החבילה הזאת בדרך כלל מגיעה עם התפקיד. חוו זאת על בשרם יועצים כמו מני מזוז ואליקים רובינשטיין, אבל אף יועץ לא הותקף כפי שהותקף מנדלבליט. לאף יועץ לא חיכו מפגינים ליד בית הכנסת שלו, לאף יועץ לא ניתצו את מצבת אביו ולא הטרידו אותו בקניות בסופר. בעוד אנשי נתניהו כינו אותו "תופר תיקים", "מנדלבלוף", במחנה השני גידפו אותו כ"יועץ המשפחתי". במשך חודשים ארוכים, בכל מוצאי שבת, הפגין ליד ביתו ציבור גדול שסבר כי הוא מכשיר שחיתות, ולאחר הגשת כתב האישום נגד נתניהו, הוא הפך להיות אויבו המר של הציבור מהצד השני של הכביש.
טענה רווחת היא שאם אתה חוטף אש משני הכיוונים, המשמעות היא שאתה כנראה בסדר, ישר והגון, ומקבל את ההחלטות באופן מקצועי וענייני. אניח כבר עכשיו את דעתי, לפיה מנדלבליט הוא אכן אדם ישר והגון, אבל לא בגלל האש שחטף אש מכל הכיוונים. להיפך, חלק מהאש שחטף הייתה מוצדקת. למנדלבליט היו טעויות לא מעטות בקדנציה שלו: עקשנות לא ברורה במקומות שבהם צריך להתקדם הלאה, ולהיפך, סלחנות וותרנות מטרידה במקומות שבהם לא היה צריך להרפות. אבל, כפי שמיד אנמק, את כהונת מנדלבליט צריך לזכור לא בשל החלטותיו הנכונות או השגויות כתובע הכללי, אפילו לא בשל היותו היועץ הראשון שהגיש כתב אישום נגד ראש ממשלה מכהן. תקופת מנדלבליט חפפה לתקופה שבה הדמוקרטיה הישראלית עמדה בסכנה אמיתית, על אמת. ההתמודדות של מנדלבליט עם הסיטואציה, היא האירוע העיקרי שצריך לזכור מתקופת כהונתו.
מנדלבליט גרסת 2016 היה לצנינים בעיני בכירי הפרקליטות. זמן לא רב לאחר כניסתו לתפקיד, התגלה הפער האידיאולוגי האדיר בינו לבינם ביחס לשחיתות ציבורית. על שולחנו, בתוך זמן לא רב, הונח מידע מחשיד, בלשון המעטה, נגד ראש הממשלה, בנימין נתניהו. נזכיר כי מנדלבליט שימש כמזכיר ממשלת נתניהו לפני מינויו ליועמ"ש, מה שהגביר עוד יותר את החשדנות של הפרקליטות נגדו. ברוב הסוגיות שהועלו בפניו מנדלבליט לא גילה עניין ודי ביטלן. כך, למשל, ביטל פרשה המכונה "אגודת ידידי הליכוד" - כסף שגויס עבור נתניהו בשנת 2007, בעת שכיהן כראש האופוזיציה. מנדלבליט טען אז בפני הפרקליטים ההמומים כי מדובר בכספים פוליטיים ולא בטובת הנאה אישית - טענה שסתרה את תפיסת הפרקליטות מתיקי אולמרט, לפיה גם קבלת "כספים פוליטיים", שלא במסגרת מערכות בחירות (וההגבלות על תרומות שיש בהן), אינה חוקית.
גם כשהתגלגלו אל שולחנו תיקי 1000 ו-,2000 מנדלבליט היה בתחילה מאוד צונן לגביהם. את תיק 1000 הוא ראה בתחילה כתיק שעלול להתפרש כקטנוני. הוא השתכנע שהתיק ראוי רק כשהמשטרה המחישה לו את מרכיב האינטרס של נותן המתנות העיקרי, ארנון מילצ'ן. לולא המשטרה הייתה מביאה בפניו את האינטרסים של מילצ'ן - הוויזה ועסקי התקשורת - סביר שמנדלבליט היה גונז את תיק 1000. בתיק 2000 הוא בתחילה התקשה לראות שחיתות גדולה. אחד מפרקליטי מחוז ירושלים שבתחילה טיפלו בתיק הזה, היה פרקליט קשוח בשם אורי קורב, בעברו התובע של אולמרט. קורב ראה אז בתיק 2000 תיק מושחת מיסודו והוא התפלץ מתגובתו של מנדלבליט, ומרט את השערות שנשארו על ראשו מהרפיסות שזיהה אצלו. צחוק הגורל הוא שקורב בתוך זמן לא רב פרש מהפרקליטות, ודי מהר הפך לאחד ממסנגריו הבולטים בתקשורת של נתניהו, וגם - לשותף של פרקליט נתניהו, עו"ד בעז בן צור.
לאחר שהטיפול בתיקי נתניהו עבר מפרקליטות ירושלים לפרקליטות ת"א מיסוי וכלכלה, משהו לאט לאט השתנה בגישה של מנדלבליט. בשונה מיחסו לקורב וחבריו, מנדלבליט נתן אמון רב בפרקליטת המחוז אז, ליאת בן ארי. היא שנסכה בו אמון בתיקים, ובעיקר בתיק ששינה סופית את תפיסתו של מנדלבליט - תיק 4000. מנדלבליט, בתהליך דומה לקודמיו, החל להתבונן על תיקי שחיתות ציבורית במבט פנורמי מתוך הבנה שעסקאות שוחד לא נחתמות סביב שולחן עם פרוטוקול מסודר המפרט את המתת והתמורה, כזה שיהווה אקדח מעשן עבור רשויות החקירה בעתיד.
מנדלבליט הבין שאם לא ישנה את גישתו, ייהפך לתובע אימפוטנט בתחום השחיתות הציבורית. הוא ידע היטב שאין בתיק 4000 שיחה מפלילה בין אלוביץ' לנתניהו, ושאין שום הוכחה ישירה ליסוד הנפשי של נתניהו במערכת היחסים בינו לבין אלוביץ'; אבל הוא גם הבין שהכשרה משפטית של מה שכן ידוע על מערכת היחסים הזאת, תהיה לעולם תעודת הכשר למערכות יחסים כאלה, ותעודת ההכשר הזאת תהיה רשומה לדיראון עולם על שמו. הוא השתכנע מכפופיו שעל התיק הזה צריך ללכת בכל הכוח כתיק שוחד, אך דחה את עמדת רוב כפופיו, ובראשם שי ניצן, כי גם בתיקי 1000 ו-2000 צריך ללכת על סעיף השוחד. שם הוא הסתפק בעבירת הפרת אמונים.
תיק הצוללות, לעומת זאת, טופל על ידי מנדלבליט, כמו גם על ידי ניצן, בסלחנות מטרידה. ראשית, בהססנות ובאיטיות שלהם בתגובתם לפרסומים הראשוניים ב-2016 על הפרשה, ואחר כך, כשכבר הכריזו על בדיקה פלילית, בקלירנס הטוטלי והלא מוסבר שנתנו לראש הממשלה עוד בטרם החקירה החלה ("ראש הממשלה אינו חשוד", נכתב בהודעה חסרת התקדים של ניצן על דעת היועץ. ממתי מודיעים מראש בחקירה מי לא חשוד). פרקליט המדינה לשעבר, משה לדור, העריך בריאיון שקיים עמי שההודעה הזאת ייתכן וחירבה את החקירה והרחיקה עדים פוטנציאליים מלומר את האמת שלהם.
כשמסכמים את תקופת מנדלבליט בתפקידו כתובע כללי, קשה למצוא קו מחבר אחיד. נחישות דווקא בתיק 4000, הססנות בתיקים 1000 ו-2000, ו-לפחות בשלבים ראשונים, שרירנות מוגזמת דווקא בתיקים שהתבררו כתיקי "דרדלה". הוא פתח בסערה חקירת ענק נגד השר אז, אריה דרעי. המשטרה ניהלה אותה במשך כמה שנים ללא כל הצדקה (שמעתי בקשב רב את כל תירוצי המריחה, אני חוסך לכם אותם. הם לא משכנעים). התיק הזה העלה בסוף חרסים בדמות עבירות בתחום המס שכלל לא קשורות לסיבות שבגינן נפתחה החקירה.
הוא פתח שלוש חקירות נגד השר אז, חיים כץ, בנושאים שונים, ואף הלך לכנסת למנוע את חסינותו. גם התיקים החלשים הללו נמרחו במשך שנים והסתיימו בעסקאות טיעון מביכות. הבוקר גם התיקים נגד השר לשעבר יעקב ליצמן נסגרו בהסדרי טיעון. מנדלבליט, נזכיר, נכנס למערכת לאחר שחווה על בשרו חקירה באזהרה. לימים גם התפרסמו הקלטות שבהן הוא מחה בפני בן שיחו על כך שלא מקבלים החלטה בעניינו. "הוא מחזיק אותי בגרון", התבטא בעניין ניצן שהיה צריך לקבל את ההחלטה. האם את אותה רגישות הפגין גם כלפי כץ ודרעי? התשובה היא לא, וחבל.
השורה התחתונה על תפקודו של מנדלבליט כתובע כללי היא דיסוננס - מצד אחד, הוא כאמור היועץ המשפטי הראשון בתולדות מדינת ישראל שהגיש כתב אישום נגד ראש ממשלה מכהן. לכאורה, זה אמור להכניס אותו מיד לפנתיאון של היועצים המשפטיים לממשלה בתחום הפלילי. מאידך, מהסיבות שהזכרנו, אי אפשר לראות אותו כתובע כללי פורץ דרך, או בעל עמוד שדרה מברזל; קשה בכלל למצוא קו אחיד בין התיקים שטיפל בהם.
הוא אומנם הקשיח במהלך כהונתו את תפיסותיו, אך מצד שני חתם על הסדרי טיעון מביכים; מצד אחד, הוא דיבר בתחילת הקדנציה על הדאגה לזכויות נבחרי ציבור (בין השאר על רקע החוויה האישית שלו), מצד שני הוא רמס את זכויותיהם של כץ ודרעי. מצד אחד, גילה אומץ כשהגיש כתב אישום ענק נגד נתניהו; מצד שני, ערב פרישתו ניהל מגעים עם נתניהו (ביוזמת נתניהו) להסדר טיעון, וזאת מבלי ליידע את הפרקליטים שנמצאים בשוחות ומנהלים את המערכה המשפטית. עוד שנייה הקדנציה שלו הייתה נזכרת בשל התפטרות מפוארת של פרקליטי הצוות שמחו על הדרתם מהמגעים. בנס זה נמנע.
אבל כאמור את מנדלבליט, ואת זה לטעמי צריך להפנים, לא נזכור בשל היותו תובע כללי, אלא בשל ההתמודדות שלו עם איומים ממשיים על הדמוקרטיה. על העמידה הזאת שלו מול מטחי הירי מבלפור יישמר לו מקום של כבוד בהיסטוריה המשפטית בישראל. מנדלבליט בכל לבו ובכל נפשו זיהה שהדמוקרטיה הישראלית בסכנה אמיתית, והוא באמת ובתמים עמד על משמרתה. על זה הציבור הישראלי חייב לו הרבה. הדברים שהוא משמיע בחודשים האחרונים בשיחות סגורות, שחלקן קיבלו פומבי בהקלטות ששודרו, נאמרים באמת מדם לבו.
הדוגמאות הן רבות: בשנת 2017 קודמו במקביל שתי הצעות חוק אשר ביקשו לשנות את שיטת מינויים של יועצים משפטיים למשרדי הממשלה באופן שמחויבותם של היועמ"שים לא תהיה יותר ליועץ המשפטי לממשלה, אלא לשרים שממנים אותם. ממשלת נתניהו רצתה בפועל לייבא את השיטה הפולנית וההונגרית לישראל. המשמעות הייתה: חסל סדר שומרי סף במשרדי הממשלה והכפפת המשפט לפוליטיקאים. מנדלבליט נלחם ביוזמה הזאת בכל כוחו ובסופו של יום היה בין אלה שהצליחו למנוע אותה.
בסוף 2019, לאחר פרישת שי ניצן מתפקידו כפרקליט המדינה, היינו בשיא הטרללת הנתניהואית. הממשלה מצד אחד לא הסכימה למנות פרקליט מדינה קבוע, ומצד שני שר המשפטים אז, אמיר אוחנה, החליט למנות כממלאת מקום פרקליטה מדרג שני במערכת, וזאת רק בשל התיעוב האישי שחשה כלפי ניצן. נגד המינוי הוגשו עתירות, ומנדלבליט הודיע כי לא יגן על המינוי בבג"ץ. חשבתי אז שהגזים עם המהלך הזה, אבל לזכותו ייאמר שהצליח למנוע את המינוי. הפרקליטה הבינה את הרמז וויתרה.
מנדלבליט שגה כשהודיע שהמינוי הסביר היחיד לממלא מקום הוא של המשנה לפרקליט המדינה, מומי למברגר, ועדיין הוא עשה זאת כי הוא זיהה את ניסיונות ההשתלטות על מערכת אכיפת החוק. הוא הגיב באופן קיצוני למצב קיצוני. זכורה בעיקר ישיבת הממשלה המוקלטת בשלהי ממשלת נתניהו האחרונה, שבה התעמת קולנית עם נתניהו, כשזה ביקש למנות באופן לא חוקי את אופיר אקוניס כשר משפטים. במהלך דיון רווי בצעקות קבע היועץ כי ההצבעה לא חוקית. נתניהו הטיח בו בזלזול: "אף אחד לא מבין אותך", ומנדלבליט השיב: "בג"ץ יבין, אל תדאג". מנדלבליט עמד באותה ישיבה, כמו בכל הקדנציה שלו, מול מבול גידופים מילוליים של השרים.
גם בתחום החוקתי מנדלבליט עמד על המשמר. הוא נלחם בכל הכוח באוחנה, בעת שזה כיהן כשר לביטחון הפנים ופרסם את ההודעה החולנית לפיה אסירים לא יקבלו בשלב הראשון חיסוני קורונה. מנדלבליט קבע כי ההחלטה אינה חוקית ומנע את מימושה. מנדלבליט גילה עמדה עצמאית כאשר התייצב בבג"ץ נגד הממשלה והודיע שחוק ההסדרה אינו חוקתי. הממשלה נדרשה להגן על עמדתה באמצעות עו"ד פרטי, והשופטים קיבלו את עמדת מנדלבליט. בתחום ההתמודדות עם נגיף הקורונה, מנדלבליט והמשנה שלו, רז נזרי, עמדו ככלל על המשמר, וסימנו גבולות חוקיים למהלכים שנראו להם מוגזמים ופוגעניים במיוחד כלפי זכויות אדם, גם בזמן התמודדות עם מגפה.
מנדלבליט הוא היועץ השני בהיסטוריה של ישראל שנרקמה תוכנית סדורה של ראש הממשלה וכוורתו להדיחו מהתפקיד. הראשון היה יצחק זמיר שאכן הודח בפועל בשלהי פרשת קו 300. מנדלבליט, כמו זמיר, נקלע במהלך כהונתו אל אש צולבת על יסודות הדמוקרטיה. מנדלבליט היה רחוק מלהיות יועץ מושלם. רחוק מאוד. אין יועצים מושלמים. אבל בזמן אמת מנדלבליט הבין את גודל תפקידו, ועל כך, עם כל הביקורת הרבה והמוצדקת שיש על תקופת כהונתו, הדמוקרטיה הישראלית צריכה בסופן של שש שנות כהונתו לדון אותו לכף זכות, ואפילו להודות לו.