המחקר החדש על אנה פרנק הוכיח: הדיון במשתפי הפעולה היהודים עם הנאצים עדיין סוער

"דומיית מוות שררה באולם הגדול של בית דין המושבעים", תיאר כתב עיתון דבר בברלין, "על יד ספסל הנאשמים קמה אישה צנומה, נאה, בת 34. שערה הבלונדי סרוק בתסרוקת קפדנית", נכתב.

בזמן המלחמה, בהיותה נערה, היא נעצרה עם הוריה והובטח לה שאם תסגיר יהודים, היא והוריה לא יפגעו. היא החלה לשתף פעולה עם השלטונות והסגירה לידיהם מאות יהודים. נטען שגם קיבלה על כך תשלום כספי. למרות ההבטחה שניתנה לה, הוריה נשלחו לאושוויץ ושם נרצחו.

למשפט שנערך לה במערב ברלין הגיע קהל רב, רובו יהודים שבני משפחותיהם הוסגרו על ידה. הם דרשו כי ייגזר עליה עונש מוות. בית המשפט הכריע לבסוף כי שוב תישלח לעשר שנות מאסר, אולם הוחלט כי לא תרצה את העונש, משום שכבר ישבה בכלא.

היא המשיכה את חייה בבדידות ובחוסר כל. ב-1994 קפצה אל מותה מחלון דירתה.

השבוע פורסמו מסקנות מחקר ולפיהן האדם שהסגיר את משפחתה של אנה פרנק לידי הנאצים היה עורך דין יהודי שהיה חבר ביודנראט. מסקנות המחקר העלו עוד כי בסבירות של 80% שהמלשין היה אדווין וון דן ברך, עוד נמצא כי עשה זאת כדי להציל את משפחתו ממוות. אין הוכחות לכך והראיות הן נסיבתיות, ציינו החוקרים.

מעשים כמו אלו של סטלה גולדשלאג ושל אדווין וון דן ברך היו נדירים במהלך שואת יהודי אירופה במלחמת העולם השנייה, אולם לאורך השנים עוררו רגשות עזים בעיקר בקרב משפחות ניצולי השואה. ההיסטוריונית הראשית של יד ושם, פרופ' דינה פורת, אומרת כי "באמת היו מקרים של הלשנות ושיתוף פעולה, אבל אנחנו צריכים לראות את התמונה הרחבה. זאת לא הייתה התופעה והתמונה המכרעת. אי אפשר לדון בכך בלי לראות את ההקשר הכולל - היהודי, האירופאי, של כלל המלחמה".

היא סבורה כי המחקר והפרסום הרב שלו הוא זכה נובע מ"היותנו שוחרי סנסציות. זה מוכר וזה מרגיז מפני שזה מרחיק מהתמונה הכוללת שהיא אחרת". היא מבקשת שנראה את התמונה האחרת שלדבריה שיקפה את חיי היהודים: "אנשים ניסו לנהל את החיים, איכשהו ניסו לחלק את המעט שהיה, לחיות חיי תרבות, דת, קהילה. אנשים רעבים ישבו וראו הצגות תיאטרון. על זה צריך לחשוב. הצגה אחרת של הנושא מרחיקה מהתמונה הכוללת".

המקרה שעלה כעת לכותרות לדעתה דווקא צריך להמחיש את הדילמות הנוראיות שאיתן היו צריכים אז להתמודד. היא מצביעה, לדוגמא, על מחקר של אהרון וייס שעוסק ביודנראטים שפעלו בגיטאות בגליציה: "המחקר העלה שבכל אותם גיטאות באו הגרמנים אל מועצות היהודים ודרשו מהם את רשימות האנשים בגטו. ארבעים יושבי ראש יודנראט התאבדו, היו כמה ששמו את עצמם ואת משפחתם בראש הרשימה והיו מעטים שמסרו רשימות, אבל זו לא הייתה התופעה המכרעת".

במאמר בשם "בגידה יהודית: בית המשפט כזירה רגשית במשפטים נגד יהודים משתפי פעולה" מאת רבקה ברוט מהפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב, היא מסבירה מדוע מדובר בנושא רגיש וטעון כל כך; היא כותבת כי "בגידה בעם היהודי, על אופניה, נחשבת חטא חמור ביותר ביהדות. ראשיתה של תפיסה זו בהלכה הקדומה בעניין דין מוסר, שעניינה פגיעה בעם היהודי ולאו דווקא ביחיד".

ברוט מסבירה זאת בכך ש"המסורת והמשפט היהודיים רואים הלשנה של יהודים על יהודים אחרים לשלטון זר כעבירה חמורה במיוחד שיש לגנותה ולהילחם בה. מלשינים אלה כונו 'מוֹסרים', ומעשיהם נתפסו כמעשים שהמיטו סכנת נפשות על הקהילה כולה — ומשום כך היוו את אחד האיומים הגדולים על הקהילה היהודית. ההגדרה של התנהגות המהווה 'מסירה' נבעה מנסיבות של חברת מיעוט הכפופה לשלטון זר, חברת מיעוט שבמשך מאות שנים ניסתה לשמור על שלמותה, על צביונה ועל האוטונומיה שלה".

פורת מסבירה כי "עוד לפני הקמת המדינה וגם לאחר הקמתה, נוצרה דעה שלילית באופן עממי נגד ההנהגה היהודית בתקופת השואה, על כל משטרות היהודים בגיטאות ועל כל מי שהיה קאפו יהודי. אז הנושא טרם נחקר ונבדק והדעה השלילית היא שתפסה, גם משום שלמדינה הצעירה שיצאה נגד תפיסת הגולה היה צורך בכך. כאילו אמרה: מה שקרה שם, בשואה, הוא תוצאה של הגלות ולכן העריצו את הלוחמים בגיטאות, פרטיזנים, הנהגת תנועות הנוער ולא את מי שייצג את ההיפך".

באותן שנים הגיעה למדינה שזה עתה קמה שארית הפליטה. היו אלה כמאתיים אלף אנשים ששרדו את המלחמה ואת מוראות השואה. אחרי שנים של הישרדות ואחר כך של חיים במחנות עקורים או מחנה גירוש בקפריסין, הם מצאו סוף, סוף בית, אבל נפשם לא הייתה יכולה למצוא מרגוע. מקרב אותם עולים עלו טענות, שחלקן גם הגיעו לידי משטרת ישראל, נגד עולים אחרים שלטענתם שיתפו פעולה עם הנאצים. מדובר היה בכאלו שמילאו תפקידים ביודנראטים או שימשו כקאפו במחנות.

ב-1950 חוקקה הכנסת הראשונה את "החוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם". הדיונים בכנסת ובוועדת חוקה, חוק ומשפט היו יצריים. במאמר שכתבה חוקרת השואה חנה יבלונקה, היא מציינת כי "הדיונים על הצעת החוק במליאת הכנסת ובוועדה גררו את חברי הבית לדיון שהיה היסטורי ומוסרי יותר מאשר משפטי". לנוכח קריאת הפרוטוקולים של אותם דיונים סוערים כותבת יבלונקה כי "מבין השורות עולה התחושה כי חוק כזה עשוי לאפשר מתן פורקן כלשהו לרגשי נקמה שבדרך כלל לא נמצאו אפיקים להביעם".

שר המשפטים דאז פנחס רוזן ביקש להגיד במליאת הכנסת "מילה אחת על משמעותו המעשית של החוק: יש להניח שפושעים נאצים שהתחייבו בעבירות שבהן דן החוק, לא יעזו לבוא לישראל. אך החוק חל גם על עושי דברם של נאצים, ולצערנו לא נוכל להיות בטוחים שכאלה לא יימצאו במחננו, אם כי מספרם בודאי קטן. החוק המוצע עשוי לתרום תרומה לטיהור האווירה בתוך שארית הפליטה שעלתה לארץ ישראל. כל המכיר את בעיותיה, יודע כמה כאובה אצלה השאלה של חשדים והאשמות הדדיות, המקיפים עד היום אנשים מבין משוחררי המחנות והגיטאות שעלו ארצה".

יבלונקה כותבת כי למשטרה הגיעו באותן שנים כמאתיים תלונות בחשד לשיתוף פעולה עם הנאצים. כארבעים מהתלונות הגיעו לפתחם של בתי המשפט. חלקם הסתיימו בהרשעות ואחרים בזיכוי הנאשמים.

בין גזרי הדין נגד המורשעים אף נגזר עונש מוות שהתקבל בדעת רוב. יוסף מיכאל לם, השופט המזכה שהיה בעמדת מיעוט, היה אסיר במחנה דכאו במשך שנה אחרי פרעות ליל הבדולח. הנאשם, יחזקאל אינגסטר, היה קאפו בשני מחנות כפייה. בעקבות ערעורו ביטל בית המשפט העליון את הרשעתו בעבירה של פשע כלפי האנושות וגזר עליו שנתיים מאסר. אינגסטר, שאשתו נרצחה באושוויץ, היה חולה וקטוע רגל. הוא זכה לחנינה משר המשטרה ומת ימים ספורים אחרי שחרורו ממאסר.

במדינה הקטנה אירעו אז לא אחת מקרים שבהם ניצולי שואה פגשו במקרה אדם שאותו זיהו כקאפו שהתעלל בהם. "חייל שהיה בחופשה מהצבא עקב פציעה בחזית ישב וצפה במשחק כדורגל", מתארת יבלונקה אחד מאותם מקרים. "לפתע ניגש אליו אדם ופרץ בצעקות: 'הנה קאפו אשר הרג יהודים' - מיד יצאה הוראה מהגדוד בחיל התותחנים שאליו השתייך להחזיקו במעצר, וכפי שהוא מעיד, 'שם בצבא עשו מזה צחוק וקומדיה', והדרך למשפט היתה קצרה".

עשרות ידיעות בעיתוני שנות החמישים המדווחות על מעצרי "קאפואים", ומשפטים שנערכו להם, מעידות שמדובר היה בדבר שכיח. ואולם על פי יבלונקה ההד הציבורי הכללי של המשפטים בארץ היה מינורי והקהל במשפטים היה מורכב ברובו מניצולי שואה.

לא היה בכוחם של החקיקה והמשפטים להרגיע את העצבים החשופים שבהם נגע אותו נושא טעון. בין חברי הכנסת שדנו בחוק היו שביקשו לראות את הסוגיה מזווית נוספת. חבר הכנסת זרח ורהפטיג ("הפועל המזרחי"), שעם תחילת המלחמה נמלט עם משפחתו מליטא ובעצמו היה שותף עם נוספים בהצלת אלפי יהודים, הבהיר לחבריו לועדה כי"'צריך לגשת לעניין הזה מתוך ידיעת העובדות".

חבר הכנסת משה בן-עמי ("רשימת הספרדים") תמצת זאת בפתגם העתיק: "אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו". ברור היה שלתפקיד המלשין, חבר היודנראט או הקאפו, אנשים לא התנדבו מרצונם אלא פעלו מתוך מצוקה ויצר הישרדות, כשמעין אקדח טעון מכוון אל ראשם. חתן פרס נובל, הסופר אלי ויזל אמר לימים כי "הקאפוס היו קורבנות. הם נבחרו על ידי אויביהם. נכון שהיו מהם אכזריים מאוד מאוד, אך גם הם פעלו כמכשירים ביד האויב".

כך, לדוגמא, אדם שכונה בשם "מאקס" ונטען כי היה קאפו, הסביר אחרי שנעצר ב-1951 בחשד במעשי פשע כלפי האנושות בבית המשפט: "הגרמנים הכריחוני לקבל משרת קאפו (...) מגיל 13 הייתי כלוא במחנות הסגר, ומובן שבתור נער קל היה לפתותני לקבל משרות מסוג זה".

פורת, שכתבה את הביוגרפיה של אבא קובנר, פרטיזן, לוחם בגטו וילנה, משורר, סופר וממעצבי זיכרון השואה בישראל, מציינת כי "קובנר שכנע את חבריו - ישראל גוטמן ויהודה באואר - שני עמודי התווך של מחקר השואה - שאי אפשר לבוא בטענה אל הציבור, ואל ההנהגה יש להתייחס לפי כל מקרה בנפרד ולפי הבנה מעמיקה".

היא מציינת כי קובנר עצמו היה עד לשני מקרים מנוגדים: "הוא היה בווילנה, שם הייתה משטרה שהוציאה יהודים ממחבואים, ובקובנה, המרוחקת משם מרחק חצי שעת נסיעה ברכבת, הייתה משטרה יהודית שהקריבה את חייה כדי לא לגלות היכן היהודים. שם הגרמנים עצרו את אנשי המשטרה היהודית, התעללו בהם ועקרו למפקדה את העיניים, והם לא גילו איפה אנשים מתחבאים. הייתה להם שבועת אמונים מרגשת בעברית, שבה הם מתחייבים לשמור על הציבור".

הגישה שביקשה להבין את מה שהניע את החשודים בשיתוף פעולה נחשבה חריגה ועוררה התנגדות. ויכוח סוער כזה התעורר ביום השואה 1954 אחרי שהמשורר נתן אלתרמן פירסם ב"דבר" טור בשם "יום הזיכרון והמורדים". בשיר העז המשורר, שהיה בלב הקונצנזוס, לצאת נגד התפיסה הרווחת שחילקה את ניצולי השואה באופן דיכוטומי - המורדים שאחזו בנשק ונלחמו בצורר הנאצי ומצד שני כל השאר - ההמון שראו בו כמי "שהלך כצאן לטבח", ובקצה אפילו כאלו ששיתפו פעולה.

אלתרמן קרא לאמץ מבט חדש שיראה כבוד וגבורה לא רק בעמידתה של המחתרת הלוחמת אלא בכל גילויי החיים והמוות של העם היהודי. הוא אף הרחיק לכת וביקש לדון לכף זכות גם חלק מחברי היודנראטים. אלו השורות שחוללו את הסערה, שנודעה אחר כך בשם "פולמוס שתי הדרכים", שנמשך יותר משנה:

הַלָלּו שֶׁנָפְלּו נִשְּקָם בַיָד אּולַי ֹלא יְּקַבְּלּו אֶת הַמְחִצָה
בֵינָם לְּבֵין מוֹתָן שֶׁל הַקְהִלוֹת וְעַד לְּגִבוֹרֵי הַפַרְּנָסִים ּושְתַדְּלָנִים

בשורות אלה העז אלתרמן להציג את חברי היודנראט ("הפרנסים והשתדלנים") על רצף מסוים ולא במסגרת של חלוקה חדה של שחור ולבן. הוא חשב שניתן היה גם למצוא בין חברי היודנראטים כאלו שדאגו להגן על הקהילות היהודיות ככל שיכלו. הוא יצא נגד הכללה לא הוגנת, כפי שראה זאת.

השקפתו עוררה כעס רב וזכתה לביקורת, שהבולטת בהן נשמעה מפיו של יצחק (אנטק) צוקרמן, ממנהיגי המרד בגטו ורשה. "היודנראטים מילאו רק את פקודות הנאצים להשמדה ואילו אנשי המחתרת דאגו להצלת יהודים", הגיב צוקרמן לדברי אלתרמן באספת בחירות של "אחדות העבודה". אלתרמן עצמו היה בקהל.

כפי שהתברר השבוע, הדיון בנושא עדיין מעורר רגשות עזים. פורת מבקשת לגשת לדיון בסוגיה באמצעות דברים שכתב אבא קובנר ב"מגילת העדות". מדובר בטקסט שקובנר קיווה שישמש כהגדה שתיקרא ביום השואה. הטקסט נפתח בהקדמה שיש לקרוא בלחישה, לפני קריאת המגילה:

"אומר העם היהודי ההרוג, בין בשתיקה ובין בדיבור, אל העם היהודי החי: אתה שלא יכולת להושיע אותנו, הטה נא אוזן ולב לעדותנו, היא שארית חיים; נסה להבין מהו חידלון ואלו הם הדברים שהיו מחזקים את רוחנו ברגעי פרידה.

אומרת המגילה לקורא: אל תראה את העדות הזאת כהשראה לשנאה. על נהרות אירופה שם ישבנו וגם בכינו בתורנו להירצח. לרגלי ארובות הקרמטוריום א ף ש ם הצלנו בדלי זמן שרוף ומהרהרים היינו בעתיד בחושבנו עליכם. היש לכם רגע-זמן פנוי לחשוב עלינו החפים מפשע ונקיים מבושה?".