זה היה ככל הנראה השבוע הגרוע ביותר שהיה לממשלת בנט-לפיד בשבעת חודשי קיומה. הוא נפתח עם האומיקרון שהכה במלוא עוזו, ועמו גם הבלגן בבידודים, בלימודים ובבדיקות, והסתיים עם צמיגים בוערים במהומות בנגב, במקביל להפגנה של אלפי מתנחלים נגד מדיניות הממשלה בירושלים.
המתחים הלאומיים הפנימיים בקואליציה גואים בשבועות האחרונים, וקרבות הציוצים בין ימין ושמאל על היחס למאחזים ולהתנחלויות הפכו למופע יומיומי, יחד עם האיום השבועי של מי מחברי רע"ם על נושא כזה או אחר. אבל משבר הנטיעות יצא מגבולות הטוויטר וליבה את הלהבות בנגב ובכנסת לגבהים חדשים: מצד אחד רע"ם, שדרשה לעצור את הנטיעות, ובצד השני איש תקווה חדשה, שר השיכון זאב אלקין, שהתעקש להמשיך אותם. ועם אופוזיציה שמתדלקת מבחוץ את שני הצדדים הניצים - שיירות של רכבי ח"כים ירדו השבוע לנגב, חברי המשותפת שמחזרים אחר הקול הבדווי, והליכודניקים והבן גבירים שבאו לנטוע עץ ולזעוק מרה על הכניעה וההפקרה של הנגב.
משבר הנטיעות, ביחד עם הקורונה שמפילה את הח"כים בזה אחר זה, שיתק את הפעילות בכנסת, עד כדי מופע חסר תקדים ביום רביעי, שבו הקואליציה פשוט הרימה ידיים, נכנעה מראש, ולא הגיעה להצבעות כי לא היה לה רוב (רע"ם החרימה את ההצבעות במחאה על הנטיעות, וניר אורבך החרים במחאה על החרם של רע"ם).
באופוזיציה חגגו רצף של אישורי הצעות חוק פרטיות בקריאה טרומית מול מליאה חצי ריקה. באופן מהותי, אין לממשלה בעיה לתקוע ולהפיל אותם בהמשך הדרך, אבל תודעתית, הם רואים בכך פריצת לבנה נוספת בחומת הקואליציה, שכבר כמה שבועות נבוכה או מפסידה באופן כמעט שגרתי. פעם זה מאזן גנאים מרע"ם, פעם זה אולטימטום של אורבך או יום טוב כלפון מימינה - הלחץ הדו זרועי של המשותפת על רע"ם ושל בלוק הימין על הימנים בקואליציה נותן את אותותיו, והבקיעים בדפנות הולכים ומתרחבים. בספסלי האופוזיציה היה אף מי שנשמע מכריז בקול רם באופטימיות: "זהו, זה תחילת הסוף שלהם".
באותו יום פורסמה הידיעה שעשויה באמת לסמן את תחילת הסוף של ממשלת בנט-לפיד, והחדשות הרעות באמת שיטרידו את מנוחת ראשיה בסוף השבוע: החשיפה של בן כספית על המגעים לעסקת טיעון עם נתניהו. יותר מכל מהומה בנגב או התפרעות בחומש, האפשרות שהוא יפרוש בקרוב מהפוליטיקה היא איום אסטרטגי על עצם הקיום של הממשלה ובמיוחד - על המשך הכהונה של בנט ועל הכהונה העתידית של יאיר לפיד. נתניהו הוא העיקרון המסדר של הפוליטיקה הישראלית ועסקת טיעון, אם וכאשר כמובן, תחולל מפץ גדול, רב זירתי ומולטי-תרחישי: מלחמות ירושה בליכוד, פיוסים היסטוריים בימין וקריסה של הפרויקט המשותף של בנט, לפיד ומנסור עבאס. רוב הסיכויים שהקואליציה המוזרה שחוברה לה יחדיו בזכותו תחשב את קצה לאחור עם לכתו.
אם נתניהו לא עומד בראשות הליכוד, לא משנה מי יהיה יורשו וכיצד הוא ייבחר, לכל הפלג הימני בממשלת הרק-לא-ביבי תהיה אלטרנטיבה לשותפות הלא טבעית עם רע"ם ומרצ; גדעון סער, איילת שקד, זאב אלקין וחבריהם יקפצו על ההזדמנות להיחלץ ממלחמות ההתשה האידיאולוגיות השבועיות ומפגישות גנץ-אבו מאזן חזרה לחיק גוש הימין. לא מופרך להניח שכבר עכשיו הם מחזקים קשרים ומתכננים דפ"אות עם חבריהם לשעבר בליכוד.
קרוב לוודאי שגם בני גנץ יחזר ויהיה מחוזר במיזמים שונים של ממשלות חלופיות, שישאירו את לפיד עם רוטציה רק על הנייר, כמוהו. אם רוצים להפליג ממש במחוזות הדמיון, אפשר אפילו להעלות תסריט שבו אביגדור ליברמן עושה סולחה עם הימין, בעיקר אם נתניהו ודרעי לא באזור, או לחילופין לדבוק בתסריט שמרני שבו הוא שומר על אמונים לבעל בריתו לפיד. עצם הדיווחים על עסקת טיעון מעלים את רף החשדנות בין השותפים בקואליציה, וכל עוד הפרישה של נתניהו תרחף מעל כסימן שאלה, היא תפעל באווירה של אי ודאות.
גם בלי ההחלטות הגורליות של נתניהו, הדינמיקה בקואליציה מחריפה ומדרדרת. בלשכת ראש הממשלה ניסו להציג את משבר הנטיעות עם רע"ם כאירוע נקודתי. לפיד, שניהל את המשבר בזום ממיטת הקורונה, תמך בדרישות של רע"ם ובישר ביום חמישי שהמשבר מאחורינו, וגם עבאס הגיע לאולפנים לגנות את האלימות להרגיע את הרוחות. כולם נבהלו מעצמם והבינו שהגזימו כי הממשלה כמעט מתפרקת בגלל כמה עצים בנגב.
אבל זה ממש לא נקודתי, זה אירוע מתמשך, עם שני קצוות אידיאולוגיים קיצוניים - רע"ם וימינה, שצריכים לחיות יחד ולהגיע לפשרות, גם בשעת משבר, אש או מהומות, שלמרבה הצער הם עניין שגרתי בארצנו המתוחה והקטנטונת. שניהם מתמודדים עם אופוזיציה חדה ואפקטיבית שממררת את חייהם, ובמקרה, או שלא, מדובר גם בשתי סיעות עם משמעת פנימית רופפת במיוחד. גם אצל בנט וגם אצל עבאס חברי הכנסת דעתנים ועצמאים, ולא מהססים להפגין את כוחם בקואליציה הצרה של 61 מנדטים.
גם עכשיו, עדיין לא ברור אם רע"ם תסכים להגיע בשבוע הבא להצבעות, וכך משבוע לשבוע, מצטברים החרמות, האולטימטומים והאיומים שבכל רגע נתון יכולים לפרוץ ולהידרדר ולצאת משליטה. עד היום היה מקובל להתייחס לרובם כאיומי סרק, שכן לאף אחד מהשותפים בממשלה לא היה אינטרס לפרק אותה או לצאת לבחירות. אם תהיה בסוף עסקת טיעון שתפריש את נתניהו, זו ההנחה הראשונה שתתנפץ.