אפשר להבין את הקרירות שבה קיבל חלקנו את הודעתה שלשום של נשיאת בית המשפט העליון, אסתר חיות, בדבר החלטתה על קיום פיילוט שידורים ישירים של הקראות פסקי דין והחלטות בתי משפט שלום ומחוזי. הנשיאה אמרה בהודעתה כי הפיילוט נועד "לתרום להגברת השקיפות ברשות השופטת", ומיד שאלו הציניקנים, ובצדק רב, איזו בדיוק תרומה לשקיפות יש בכך שפסק דין כתוב, במקום שיוקרא (בקיצור) על ידנו העיתונאים, ישודר בשידור חי? הרי השקיפות צריכה להיראות בתהליך, בבירור, בשמיעת העדויות, לא במעשה העשוי - ההחלטה הכתובה. האמירה הזאת נכונה כמובן, ובכל זאת הצטרפתי למברכי הנשיאה על המהלך, וזאת מהסיבה הפשוטה: צריך להתחיל ממשהו!
אני מכסה את המערכת במשך שני עשורים שבמהלכם שמעתי על אין סוף ועדות וצוותים שהוקמו כדי לבדוק את האופציה של שידורים מבית המשפט. הוועדות הללו או שמסמסו עבודתן, או שהגיעו למסקנות ברוח: "לעת הזאת הנזק יהיה רב על התועלת". הטענה העיקרית שנשמעה תמיד מפי בכירי המערכת (אך לא רק), נגד פתיחת הדיונים, הייתה כי אם יהיו מצלמות בתוך האולם, הדיונים יהפכו לקרקס שבו לולייניו יתעניינו בעיקר במחיאות הכפיים. נחזור מיד לטענה העייפה הזאת. בעבר, כדי לנטרל את העיסוק בה, אתגרנו תמיד את בכירי המערכת ברעיון הפשוט: בואו נתחיל בהשמעת פסקי דין, הרי שם לא מתקיים דיון. התשובה תמיד הייתה מעורפלת, לא חדה במכוון, דברים ברוח: "זה מדרון חלקלק". כן אותו "מדרון חלקלק" שתוקע כל רפורמה ראויה. אגב, הבלחה לרגע כן הייתה, כשב-99' המערכת הסכימה להשמיע את קולו של השופט יעקב צמח מקריא את ההרשעה של אריה דרעי בבית המשפט המחוזי בירושלים. זו הייתה הבלחה חד פעמית, ומאז המערכת לא חזרה עליה.
שלשום הנשיאה חיות החליטה לפסוע את הצעד הראשון הזה, שאמנם לא באמת מייצר שקיפות, אבל כן מתמודד עם המחסום הפסיכולוגי של המערכת, כזה שבאמת אין לו כל הצדקה. אחרי שהמערכת תעבור את המחסום הפסיכולוגי הזה, אולי תתחיל להבין שגם הנימוקים נגד פתיחת דיונים לצילום מבטאים לא יותר מקיבעון מערכתי. הנימוק העיקרי, הוא שבמקום לעסוק באולם בית המשפט בבירור האמת, יעסקו עורכי הדין (ואולי גם השופטים) במופעי סטנד אפ והאדרה עצמית. הגיע הזמן שהמערכת תבין שההיגיון הוא בדיוק הפוך - אמון הציבור במערכת כיום נמוך מאד, דווקא בשל היעדר שקיפות. לא בכדי, השופטים שזוכים לתלונות הרבות ביותר הם אלה מבתי המשפט למשפחה.
בתי המשפט הללו לא רק שלא פתוחים לשידורים חיים, הם מתנהלים בדלתיים סגורות, אטומים לחלוטין, פסקי הדין שלהם ברובם המכריע לא מפורסמים. עורכי דין, בעלות ובעלי דין מתארים תיאורי זוועה של ממש ממה שקורה באולמות הללו ואין איש שיוכל לבדוק בעיניו ובאוזניו אם טענותיהם נכונות. התיאורים נעים מגסות רוח מופגנת לעורכי דין, בעלות ובעלי דין, דרך הטלת קנסות אימפולסיבית, ועד מינוי מומחים מקורבים אידיאולוגית (ולא רק אידיאולוגית). כל זה מתאפשר כי חוץ מבעלי הדין ובאי כוחם איש לא יכול לדרוך באולמות הללו, בוודאי לא עיתונאים. בערכאות הדיוניות האחרות, שבהן הדלתיים אינן סגורות, המצב יותר טוב, אבל לא הרבה יותר טוב. ב-99.9% מהתיקים אין עניין ציבורי, בוודאי לא בתיקים האזרחיים, אך גם לא בפליליים.
באולמות רבים בישראל דיוני נזיקין למשל מתנהלים כמו מיקוח קולני בין קונה למוכר. השופט מנסה להביא את הצדדים לסגירת התיק בכל מחיר, כשהוא מפגין חוסר רצון עז ללמוד את התיק. לא פעם יאיים על אחד הצדדים עוד לפני שמיעת הוכחות כי הפסיקה תהיה נגדו, וזאת רק כדי שיסלק את תביעתו, או ליהפך, שישלם כבר. השופט חושש מאימת הסטטיסטיקה האישית שלו, מעוניין לנקות תיקים, או סתם מתעצל. לא כל השופטים כמובן, אבל יש לא מעט כאלה. פשרה היא דבר חיובי כמובן כשהיא מתבקשת או מתאפשרת, אבל צריך לזכור שתפקידו של השופט הוא בסוף לברר את האמת. בתיקים הפליליים שאינם מתוקשרים נרמסים לא פעם זכויות חשודים, בעיקר החלשים שבהם, הליכים משפטיים נמתחים כמו מסטיק ונאשמים חווים עינויי דין. ומה באשר לתיקי אלימות במשפחה ועבירות מין (ששם הבעיה מורכבת יותר עקב הדלתיים הסגורות)? האם לא הייתם רוצים לבחון בעיניכם, ללא תיווך, כיצד מתייחסים שופטים לנפגעי ונפגעות עבירות מין? כמובן, הסיכוי שבשנים הקרובות תוכלו לצפות בשידור חי בכל בית משפט בישראל (למעט חריגים שבחריגים שדלתותיהם ייסגרו), הוא נמוך, אבל הוא בהחלט יעד שצריך לשאוף אליו כי אין מוצדק ממנו. בינתיים, בואו נדבר על היעד הריאלי הבא שהנשיאה חיות צריכה לסמן לעצמה, אם היא רוצה שתהיה משמעות אמיתית לפיילוט שלה.
הפיילוט של חיות מתייחס להחלטות ופסקי דין בעלות עניין ציבורי. אפשר להניח מן הסתם שהפיילוט יעבור בהצלחה, שכן איזה נזק כבר יכול להיגרם מהשמעת הכרעת דין? אם כן, השלב הבא צריך להיות: שידור דיונים בתיקים בעלי עניין ציבורי. קחו לדוגמה שניים כאלה שמתנהלים ממש בימים אלה - משפט נתניהו, ולהבדיל משפט זדורוב. המשותף לשני התיקים הללו שכמעט לכל אדם בישראל יש דעה מאד נחרצת עליהם מבלי שהוא באמת בקיא בעובדות. במקרה הטוב הוא צורך את המידע שלו מכלי התקשורת המסורתיים; במקרה הרע הוא צורך אותו ממפיצי בדיות ותיאוריות קשר ברשת. עכשיו, חשבו רגע, למה בעצם לא לפתוח את הדיונים הללו לשידור חי? הרי החוק קובע שדיונים בישראל הם פומביים. לכאורה, כל אדם בישראל יכול כל בוקר לקום מוקדם, לנסוע למזרח ירושלים, לעלות לקומה שלישית בבית המשפט ולתפוס מקום באולם משפט נתניהו; הוא יכול גם לנסוע לבית המשפט המחוזי בנצרת כדי לתפוס מקום באולם שבו נשמע המשפט החוזר של זדורוב. המאבטחים יוציאו אותו מהאולם רק אם הוא יהיה עמוס מדי ולא יהיה מקום לשבת בו.
תרבות הסיקור המשפטי השתנתה. רבים מעמיתיי מצייצים כמעט כל מילה שנאמרת באולם; כמעט, ובכל זאת לא כל מילה. המוח שלנו מייצר סלקציה בין אמירות שנשמעות לנו חשובות באולם לבין כאלה שפחות. בתום יום דיונים אשמח לתת את הפרשנות בערב לצופיי בדבר העיקר והטפל במשפט, אבל אשמח אם הפרשנות תינתן על בסיס תמונה מלאה שיש לצופה, ולא על סמך מה שבחרתי להביא בפניו.
אם כך, לשם מה התיווך המיותר אם ממילא הזכות להיכנס לכל אולם דיונים קיימת לכל אדם? אם ממילא קיימת זכות כזאת, אז למה לעזאזל לא לאפשר את צילום המשפט? אם יהיו מצלמות, עו"ד בעז בן צור יתנהג אחרת בחקירה הנגדית? התובעת, יהודית תירוש, תחקור את עדיה אחרת? השופטים יתנהגו אחרת? האם עו"ד ירום הלוי, שמייצג את רומן זדורוב, ייזהר יותר באופן שהוא מדבר אל השופטים במשפט, או אל עמיתיו מהפרקליטות? אם התשובה היא שלילית אז אין בעיה; אם התשובה חיובית? אז אדרבה, זה אומר שהתובעת, הסניגור והשופטים ייזהרו יותר בדבריהם? יפעלו יותר על פי הכללים? יידעו שכל צעד שלהם נבחן על ידי כולם? דמיינו לעצמכם שאת האירוע המופרע אתמול בכנסת, הכתבים היו צריכים לתאר עבורכם ללא וידיאו. עיתונאי אחד היה מדגיש את התקרבותו הפיזית של בנט לספסלי האופוזיציה; עיתונאי אחר היה מתמקד בתיאור הצעקות המתוזמרות של חברי הכנסת מהליכוד ומש"ס, עיתונאי שלישי היה מתמקד במלמולים של בנימין נתניהו. לא משום שהעיתונאים לא הוגנים חלילה (יש גם כאלה), אלא שהגון ככל שיהיה, עיתונאי מתאר אירוע דרך עיניו הסובייקטיביות, גם אם הוא מצייץ עצמו לדעת מתוך האולם. מהכנסת לא נזקקתם לתיאורים; קיבלתם את התיעוד מכל זווית אפשרית. כך אתם צריכים גם לצרוך את המידע שלכם על משפטים מתנהלים.
מה הפחד? כשמוזכר הפחד מפופוליזם מערכתי, תמיד עולה לדיון המשפט האמריקני, ומיד צצה הדוגמה של משפט אוג'י סימפסון המצולם, שהיה בזמנו ההצגה הטובה בארצות הברית. צפיתי לפני כתיבת המאמר בקטעים ממנו. הוא ממש לא המודל שצריך לשאוף אליו. הכוונה אינה שהמצלמות יכוונו במהלך הכרעת הדין בקלוזאפ אל פני בני משפחת הקורבן, משפחת הנאשם, ואפילו לא אל פני הנאשם עצמו. הכוונה שהמצלמות יתארו בצורה הטובה ביותר את התהליך המשפטי. ובכלל, הפופליזם במשפט האמריקני לא נובע מההיתר שניתן בחלק מבתי המשפט להכניס מצלמות, אלא אם כבר משיטת המושבעים שמבוססת ממילא על היכולת של עורכי הדין להרשים אנשים שאינם משפטנים.
למען האמת, הנשיאה חיות כבר החלה בפיילוט של שידור דיונים - הדיונים בבג"ץ, והתוצאה הייתה טובה מאד (לא ברור למה לא ממשיכה עם זה בכל דיוני בג"ץ). עם ישראל, זה שהתעניין כמובן, צפה למשל בדיון הטעון בדבר האפשרות שנתניהו הנאשם בפלילים יוכל להרכיב ממשלה, שמע את טיעוני עורכי הדין, שמע את 11 השופטים, ראה דמוקרטיה בעשייה. אם הייתה השפעה היא הייתה לחיוב, השופטים השתדלו להיות במיטבם, וגם עורכי הדין. הנשיאה חיות הלכה צעד חשוב גם במהלך החדש שעליו הודיעה שלשום, אבל אם היא רוצה להותיר אחריה חותם אמיתי בתחום השקיפות, היא צריכה עד סוף הקדנציה לעשות כמה צעדים נוספים ומתבקשים. אחד המרכזיים שבהם: צילום דיונים משפטיים בעלי עניין ציבורי (הבא אחריה, אולי יעשה צעד נוסף קדימה). אם זה לא יקרה ורפורמת השקיפות תסתכם בשידור הקראת הכרעת דין, נוכל לסכם את הצעד הזה כנחמד, אבל ממש לא כפורץ דרך.