בחציבת הדרך להסדר הטיעון המיוחל בין הצדדים, חמקו יו"ר ש"ס אריה דרעי ופרקליטות המדינה, לפחות באופן זמני, מעיסוק בשאלה השנויה ביותר במחלוקת ביניהם - שאלת הקלון. הפתרון המידי הוא שדרעי יפרוש באופן עצמאי כביכול מהכנסת, וכך ממילא שאלת הקלון לא תעלה במועד הרשעתו, שכן הסוגיה נדונה רק כשהמורשע עוסק, או מבקש לעסוק, בתפקיד ציבורי רשמי. לכנסת הבאה ממילא יוכל להתמודד, שכן החוק אוסר התמודדות רק על מי שריצה מאסר במהלך שבע השנים הקודמות לבחירות.
מאידך, כיוון שהפרקליטות לא ויתרה על הקלון, הנושא צפוי לעלות שוב כשדרעי ירצה בעתיד להתמנות לשר בממשלה כלשהי. לכשזה יקרה הנושא יובא לפתחו של בג"ץ. אם כן, דרעי לפי שעה מתחמק מהקלון המשפטי. מי שלא יכול להתחמק מהקלון במובנו המילולי (על פי המילון: "ביזיון", או "חרפה"), הם שורה של מנהיגים ישראלים, רשויות אכיפת החוק והיועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט.
הביזיון מתחיל באוקטובר 2012. הרב עובדיה יוסף נכנע לאיומים של דרעי לפיהם הוא הולך להקים מפלגה מתחרה לש"ס, והוא מחליט להחזיר אותו להנהגת התנועה, מהלך שלא מיהר לעשותו לפני כן ואף היו אינדיקציות ברורות לכך שלא התכוון לעשות אותו. לבסוף, הוא נכנע ומחזיר להנהגת ש"ס אדם שהורשע בקבלת שוחד, שוחד אשכרה, שלמונים לכיס, וריצה על כך, לאחר ניכוי שליש, שנתיים בבית הכלא. הקלון הראשון בסאגה המכוערת הזאת רובץ לפתחו של הרב הצדיק והחכם הזה, שנכנע לאיומי העסקן שגידל.
בתחילה דרעי מצטרף להנהגת הטריו הלא מוצלחת יחד עם אלי ישי ואריאל אטיאס, אך במהרה דוחק את השניים החוצה, ובמאי 2013 משלים את ההשתלטות המחודשת על המפלגה כשהוא ממונה להיות שוב יו"ר התנועה לבדו. בבחירות אלה הוא גם נבחר מחדש לכנסת.
לאחר הבחירות הבאות ב-2015 דרעי כבר ימונה לשר בממשלה. תחילה לשר הכלכלה, ואחר כך ללא בושה, במהלך שיכול להתאפשר רק בממשלה עם מאפיינים מושחתים של ממש, יחזור למקום הפשע, למשרד הפנים, המשרד שמתוקף כהונה בו כמנכ"ל וכשר קיבל עשרות אלפי שקלים כשוחד.
חוקית זה היה אפשרי, שכן חלפו שבע שנים מאז תום ריצוי מאסרו, אבל חזרה לפוליטיקה של אסיר משוחרר, ועוד אשכרה למקום הפשע - זה עוד לא היה לנו. מי שאפשר את החרפה הזאת הוא ראש הממשלה באותה תקופה, בנימין נתניהו, האיש שהלך עם דרעי דרך ארוכה עוד מפרשת בר-און-חברון בסוף שנות התשעים. הקלון השני והבוהק במיוחד מוטבע על מצחו של נתניהו.
במרץ 2016 מודיע באופן מפתיע היועמ"ש מנדלבליט על פתיחת חקירה פלילית נוספת נגד דרעי. תחילה החשדות שמתפרסמים בפרשה זו נראים כחמורים מאלה שיוחסו לו בשנות התשעים - חשדות לעסקאות נדל"ן אסורות, הלבנת הון, קבלת שוחד ועבירות מס, והכול תוך שימוש פסול בעמותות צדקה. אלא שבפועל, במהלך חקירה איטית ונמרחת, מתברר יותר ויותר שיש מרחק רב בין החשדות שעמם יצא היועץ לדרך לבין מה שהוא מצליח לאחוז בידיו.
בכל ישיבת סטטוס בין היועץ למשטרה, התברר שהחשדות הולכים ומצטמצמים. בנובמבר 2018, לאחר שנתיים ושמונה חודשי חקירה - שערורייה בלתי נתפסת בפני עצמה - המשטרה מפרסמת את המלצותיה להעמיד לדין את דרעי בחשד למרמה והפרת אמונים, עבירות מס והלבנת הון. עבודת הפרקליטות על התיק נערכת במשך שנתיים וחודשיים נוספים. למה לעזאזל? באיזו זכות מוסרית להחזיק תיק פלילי במשרדים במשך כל כך הרבה זמן? גם במהלך תקופה זו החשדות מצטמקים וכבר קשה לזהותם. בינואר השנה מודיע מנדלבליט כי הוא שוקל להעמיד לדין את דרעי לדין רק על עבירות מס הקשורות במכירת נכס והכנסות מחברות. לאחר השימוע וכמעט שנה נוספת של מריחה, גם העבירות הללו מצטמצמות. מנדלבליט לא יודע כיצד לבלוע את התיק, אך גם אין לו מושג גם כיצד להקיאו, והוא נגרר לעסקת הטיעון המביכה.
ליועץ, לפרקליטות ולמשטרה, יש סיבות למכביר לספק לנו מדוע החקירה הזאת נמתחה כל כך הרבה זמן. שמעתי את ההסברים הללו על ים החומר המיסויי, דפי החשבונות והמידע מחו"ל שדורש בקשות לחיקור דין, ועוד שאר ירקות רקובים. אלה הסברים מביכים. אין שום הסבר וסיבה בעולם להחזיק תיק כזה פתוח במשך כל כך הרבה שנים. לוחות הזמנים לעיל מדברים בעד עצמם. אין שום סיבה בעולם ליצור את עינוי הדין הנורא הזה, מהלך שתמיד יתפרש כהחזקה בגרונו או במבושיו של הפוליטיקאי החשוד. מאידך, גם אין שום סיבה להותיר את הציבור כה חסר אונים, כשבמשך שש שנים וארבע מערכות בחירות עננה כה שחורה מרחפת מעל שר הפנים שלו.
את דעתי כתבתי כאן מזמן - במצב הדברים הזה תיק דרעי החדש היה צריך להיסגר, להיגנז. לא פחות. כיוון שלא הייתה כל הצדקה למריחת זמן כה ארוכה, וכיוון שלא דרעי הוא זה שמרח את הזמן בהליכי סרק (כפי שלמשל ליברמן עשה בזמנו בתיקו), מנדלבליט היה צריך לגנוז את התיק, ולבטח לא להגיע להסדר הטיעון המגוחך הזה שהוא כלום ושום דבר, ניסיון פתטי להציל משהו מכבודה האבוד של הפרקליטות; ניסיון שהמחיר שלו, בין השאר, הוא ליבוי תיאוריות הקשר נגד רשויות אכיפת החוק. אם כן, אות הקלון השלישי בפרשה הזאת מוטבע על מצחן של רשויות אכיפת החוק, ובראשן היועץ המשפטי לממשלה.
בשונה מהפרשה הראשונה, שבה הוצג דרעי כקורבן על ידי עדת מעריציו, אף שבפועל היה העבריין, הרי שבפרשה השנייה הוא גם קורבן. ברור שאם מלכתחילה החשדות היו שתי עבירות המס שבהן יודה, הדרך לא הייתה כה ארוכה ופוגענית ולא מן הנמנע שהייתה מתייתרת בתשלום כופר כלשהו.
למרות זאת, אות הקלון הרביעי בפרשה הזאת מוטבע בהחלט על מצחו של אריה דרעי; לא הקלון ההוא, המעין משפטי, שלעת עתה יחמוק ממנו, אלא הקלון הציבורי. החקירה האחרונה שאמנם הסתיימה רק בשתי עבירות מס (מבלי לזלזל בהן, הפגיעה היא באופן ניהול התהליך), היא תזכורת לשיא השלילי שרשם כשבעזות מצח לא התבייש לחזור לפוליטיקה, לחזור ולכהן במשרד שבאמצעותו קיבל שלמוני שוחד. התזכורת היא לכך שדרעי לא הפיק שום לקח על פשעיו, ושתחת החזות החביבה ומגלגלת העיניים שלו, מסתתר אדם שבז מעומק לבו לרשויות אכיפת החוק, למערכת המשפט הישראלית, ולכללי הצדק והדין שלה.