ביום ראשון, בפתח ישיבת הממשלה השבועית, ראש הממשלה נפתלי בנט הקדיש את כל דבריו לנושא אחד: נגיף האומיקרון. כמה שעות לאחר מכן, הוא המריא לביקור ראשון אי פעם של ראש ממשלה ישראלי באמירויות, אבל הנסיעה ההיסטורית לא הוזכרה אפילו במילה. רק האומיקרון. "לחסן, לחסן, לחסן", הוא קרא, באזהרה מעורבת בתחינה. דגש מיוחד היה על הורים וילדים, להם סיפר על שני תלמידי חטיבת ביניים בבריטניה שמתו השבוע מהווריאנט החדש.
תוך זמן קצר, הכותרות המתפרצות זעקו "פייק": שני תלמידים אומנם מתו בבריטניה בהפרש של שבוע, אבל זה היה בחודש אוקטובר ומזן אחר של קורונה, עוד לפני שהאומיקרון הגיח לחלל העולם. בנט פרסם הבהרה בטוויטר ואנשיו הסבירו שזה לא פייק או שקר ושגם לראש הממשלה קורה שמתבלבל. זה נכון, רק שבעיצומו של קמפיין חירום לאומי זה לא מועיל להסתבך עם מחלקת בדיקת העובדות.
באותו בוקר, לשכת רה"מ ביקשה לציין את חגיגות החצי שנה לקיומה של הממשלה, ולפני הישיבה, היא הפיצה לשרים דף מסרים, רשימת הטופ 6 של ההישגים הקואליציוניים המשותפים. בצמרת הרשימה הוצב המאבק בנגיף הדלתא, שקיבל את פני ממשלת בנט-לפיד כמעט מיומה הראשון, והתפשט והשתלט על סדר היום של העומד בראשה בחודשיו הראשונים בתפקיד. זו הייתה חתיכת טירונות, והם שרדו אותה בהצלחה בזכות מבצע הבוסטר, הגל הרביעי חלף בישראל כמעט בלי לפגוע בכלכלה ובמשק. בנט אולי אפילו יכול היה לרשום ניצחון על הדלתא, רק שאז הגיע האומיקרון.
הייתה אירוניה אכזרית בניסיון לחגוג את הניצחון על הווריאנט הקודם בעיצומה של הבהלה מהווריאנט החדש; "בלי סגרים ובלי מגבלות הרסניות", נכתב בדף ההישגים שהופץ לשרים, בדיוק בזמן שהשורש ס.ג.ר חזר לשולחן. "אנחנו זוחלים לסגר", עיסאוי פריג' הזהיר בישיבת הממשלה, ועמר בר לב הציע לשקול תו ירוק על כל מי שיוצא מהבית, משמע, סגר על לא מחוסנים. בנט הסביר שהכי קריטי זה "לשמור על הגבולות", משמע, לסגור את השמים, ושר האוצר אביגדור ליברמן בישר לסוכני הנסיעות ומורי הדרך שהגיע הזמן "שיחפשו מקצוע", משמע, סגר דה פקטו את ענף התיירות עם גזרת מוות.
ההתבטאות של ליברמן חוללה, כמצופה, סערה גדולה, ולמחרת הוא נאלץ להתנצל, אבל היא גם שיקפה נאמנה את המציאות הנשקפת בתחזית לימים ולשבועות הקרובים. בשבוע הבא, צפויים להתווסף עוד ועוד יעדים לרשימת המדינות האדומות המתארכת, עד כדי סגירה כמעט מוחלטת של השערים ליציאת ישראלים. בנט רצה לסגור את נתב"ג לגמרי כבר בתחילת החודש, כשהאומיקרון רק פרץ לחיי העולם, ונבלם על ידי השרים האחרים ונאלץ הסתפק רק בכניסת זרים, אבל בסוף, כך נראה, זה מה שיקרה דה פקטו.
סגירת השמים, כך סבור ראש הממשלה, קונה זמן להאצת קצב ההתחסנות המדשדש, ובעיקר אצל הילדים, מבצע חיסוני הבוסטר, שבלם את התחלואה בגל הרביעי, כבר הרבה פחות יעיל, והאדישות הציבורית כבר לא מתרגשת או מפוחדת מקריאות הגוועלד. הפיטורים המתוקשרים של מנכ"ל משרד החינוך, יגאל סלוביק, בדיוק ביום בו החל מבצע החיסונים בבתי הספר, גם כן לא מועילים במיוחד למאמץ לשכנע את ההורים לחסן את ילדיהם.
באופן כללי, אחת מתופעות הלוואי הפוליטיות של האומיקרון בממשלת ישראל, היא שסערה רודפת סערה. מאז שבנט כינס את מסיבת העיתונאים הדרמטית כדי לבשר על הווריאנט החדש והמדאיג ולהמליץ לישראלים לוותר על נסיעות לחו"ל, כל יומיים פרץ סקנדל או סקנדלון אחר: הנסיעה של רעייתו וילדיו לחופשה במלדיביים בניגוד להמלצתו שלו עצמו, ההיתר המיוחד שקיבל ממשרד הבריאות לחיסון ילדו המחלים, החולה בקורונה שנתגלה בפמלייתו לאמירויות והבידוד דלוקס בכנסת שלו ושל שר הביטחון, שחזר מארה"ב יחד עם מאומת באומיקרון בלשכתו.
גם בקבלת ההחלטות אין שקט, שלא לומר בלגאן וזגזוגים: בתחילת החודש בנט נאלץ לסגת מכוונתו להפעיל את איכוני שב"כ בעקבות ביקורת פנימית בקואליציה וב"יש עתיד" בלמו השבוע את המתווה שלו ושל שר הבריאות ניצן הורוביץ לתו ירוק בקניונים. אבל בינו ובין הורוביץ גם פעורה תהום עמוקה בעניין הסגר על הלא מחוסנים, שאף הגיעה לכדי קרב קולני בשבוע שעבר. גם אלי אבידר, השר המורד בממשלה שבכל יום, לכאורה, יכול לקום ולהתפטר, לא חוסך מלים, ומשחרר אמירה ביקורתית תקופתית על "פאניקה", "אובדן עשתונות" או "טירוף".
בנט הודף את הקולות שאומרים שהוא מגזים, מפחיד והיסטרי ומשוכנע שהסגירה המהירה של הגבולות לכניסת זרים, לפני כל מדינה אחרת בעולם, הייתה הצעד ההכרחי והנכון שבלם את ההתפרצות של הווריאנט החדש כמו במדינות אחרות באירופה. הקושי הכי גדול שלו, אמר השבוע, היא שכולם "בניחותא", בציבור וגם חלקים בממשלה, ולכן מהססים בקבלת החלטות קשות.
מעבר לדאגה אותנטית ואמיתית מקצב ההתפשטות של האומיקרון לעומת קצב ההתחסנות בישראל, הקו השמרני/זהיר/מבוהל בו הוא נוקט גם נושא עמו ערך פוליטי; הוא ממצב אותו כמנהיג שמוביל ומתווה את המדיניות, גם אם היא כוללת צעדים לא פופולריים, והוא הבהיר לשותפיו שהוא מצפה להירתמות, גיבוי, ונשיאה באחריות הקולקטיבית, כולל פתיחת הכיסים באוצר לפיצויים וכיבוי השריפות הקטנות בממשלה ובכנסת. בדלתא הם השאירו אותו כמעט לבדו בחזית ניהול המגפה, השאלה אם באומיקרון הם ייתנו לו כתף.