קריפטו, דוגמניות וכוח: האגו-טריפ של משה חוגג עלול לעלות לו ביוקר

התשובה לדעתי מורכבת. ראשית, שוק הקריפטו (המטבעות הדיגיטליים), שהוא המרחב העסקי שבו פועל משה חוגג, הוא שוק פרוץ ללא רגולציה. אין רשות מפקחת. אם למשל סוחר בניירות ערך היה מנסה לעשות מה שחוגג עשה במהלך השנים האחרונות, סביר שהיה נתפס כבר מזמן על ידי חוקרי הרשות לניירות ערך; תשאלו את אחד מבכירי הכוורת של חוגג שנעצר אתמול - עדי שלג, עד המדינה בפרשת נוחי דנקנר.

כיוון ששוק הקריפטו הוא לא גזרת העבודה של הרשות לניירות ערך, היחידה שיכולה לחקור את החשדות היתה משטרת ישראל, והיחידה היחידה שהייתה יכולה להשתלט על פרשה סבוכה כזאת היא להב 433. העניין הוא שאם תביטו לאחור תגלו שמשטרת ישראל ככלל, ויחידת להב בפרט, לא עוסקות בהונאות בין אדם לחברו, אלא לרוב רק בהונאות ציבוריות, או בשחיתות שלטונית.

יתרה מזאת, אם כבר המשטרה נכנסת להונאות הציבור היא עושה זאת כשהנפגעים הם אנשים פשוטים כמו בפרשת חפציבה ששם אנשים נשארו ללא דירות. המשטרה נכנסה לסיפור במלוא העוצמה, והמדינה אף ביקשה את הסגרת בעז יונה, הבעלים של החברה, מאיטליה. המקרה של חוגג אחר. את רוב הכסף הוא לא גנב לכאורה מאנשים פשוטים אלא את רובו (לא רק) ממשקיעים גדולים. ההנחה של אנשים כמו חוגג הוא שרשויות אכיפת החוק לא נכנסת לזירת מאבקים כספיים בין אנשים עשירים. מעבר לכך, חוגג ידע שלמשקיעים הללו אין שום טעם ללכת להתלונן במשטרה, שכן בסבירות גבוהה הם רק מרחיקים את עצמם מהסיכוי לראות כסף.

וכאן אנחנו מגיעים לרכיב השני בתשובה - חוגג הפעיל את הטריק הכי אפקטיבי בספר ההונאות. הוא הבין שכל משקיע שכספו נגזל ממנו יעשה את החישוב של עלות משפט ארוך מול פשרה מהירה על סכום כסף חלקי. חוגג ניצל את החולשה הזאת אצל המשקיעים, סגר איתם עסקת פשרה, ואף החתים אותם על סעיפי סודיות על פרטי העסקאות. כמעט תמיד זה הצליח לו.

הרכיב השלישי שנסך ביטחון מופרז בחוגג הוא האישיות הכובשת שלו שהצליחה להתל גם באנשים חכמים ומנוסים, כמו שאמר אחד המרואיינים בכתבה שלי: He is a sweet talker", שיכול למכור לך את גשר ברוקלין פעמיים", ואנשים אכן קנו ממנו את גשר ברוקלין הדמיוני פעם אחר פעם, אחר פעם.

חוץ מזה, חוגג הצליח להלך בין הקצוות. בחצר האחורית תחזק קשרים של ממש עם עבריינים, אך בחלון הראווה יצר קשרים של ממש עם מוסדות אקדמיים לרבות אוניברסיטת תל אביב. להשקות המיזמים שלו גייס סלבס על כמו ליאונרדו דה קפריו וליאו מס (גם אם מהמיזמים הללו לא יצא כלום). גם רכישת בית"ר ירושלים היתה מיזם עם משמעות אדירה ליחסי ציבור. מצד אחד בחר חוגג בדיוק בקבוצה המקורבת לשלטון הליכוד; מצד שני ממקומו ניסה לקבל תמיכה וחיזוק מקהלים אחרים שלו כשקרא תיגר נגד הגזענות של לה-פמיליה. חוץ מזה, חוגג הקיף עצמו באנשים מעניינים. הוא חשב כנראה שאם ישכור את שירותיהם של המפכ"ל לשעבר, דודי כהן, ושל ראש לה"ב למשל, רוני ריטמן, הוא יקבל חסינות מחקירות עתידיות. זו היתה הערכת חסר.

תחושת הכוח של חוגג גרמה לו להמשיך לעשות מה שהוא רוצה, לגלגל כספים כרצונו, לחתום עסקאות עם עבריינים, להלבין לכאורה כספי משקיעים במכוניות יוקרה, וגם להרגיש שהכל מותר לו, לא רק בתחום הכלכלי. הוא חש באמת שבכסף הוא יכול לקנות כל אישה שירצה ולו ללילה אחד, והמחשבה הזאת הובילה אותו לייצר קשרים בעייתיים מאוד עם סוכנויות דוגמניות שחלקם נחשפו וחלקם ייחשפו בקרוב.

תחושת הכוח של חוגג גם גרמה לו לאבד מעצורים באופן שאולי סיבך אותו בעבירות מין. המשטרה מכירה כמה מקרים, אבל אתמקד במקרה שפרסמתי לפני כשבוע בחדשות 13: לפני כמה שנים (הפרטים בכוונה מטושטשים כדי לא לחשוף את זהות הדוגמנית), דוגמנית ישראלית, בת 17, שהתה במלון שבו שהה גם חוגג (כל אחד בנפרד כמובן). חוגג, כך סיפרה הדוגמנית, נכנס לפתע לחדרה וניסה לכפות עצמו עליה. הדוגמנית הצליחה להדוף אותו מעליה. נסערת סיפרה הדוגמנית על האירוע לכמה ממקורביה ולסוכן שלה, אך ביקשה שלא יעבירו המידע למשטרה, וגם היא לא התלוננה.

הסוכן השתיק את הפרשה, לא דיווח למשטרה, וגם לא להוריה, על אף שהיתה אז בת 17. יטען הסוכן כי לא היתה לו חובת דיווח ושהוא בסך הכל מילא את רצונה של הדוגמנית הקטינה. אפשר להתווכח על זה, אלא שהעניין חמור יותר: הסוכן המשיך לאחר האירוע לנהל קשרים עסקיים עם חוגג, וגם סיפר לאחר אותו אירוע לאחרים על הפוטנציאל העסקי הענק שהוא מזהה בחוגג. הנה לכם הדוגמה שכסף קונה הכול.

יתרה מזאת, עובדת באותה סוכנות שהסיפור הגיע אליה בדרך כלשהי, ביקשה לקבל תשובות מהסוכן. ובכן, לא רק שלא קיבלה תשובות, הסוכן עשה הכל כדי להרחיק אותה מהדוגמנית ומשאר הדוגמניות. יתרה מזאת, העובדת שהיה לה קשר מאוד אישי עם הדוגמניות, הבחינה שחלקן מנוצלות על ידי חוגג וגם בכך הביעה עניין רב. הסוכן סיפר לאותה עובדת שחוגג יודע על כך ועל כן הוא ביקש ממנו לפטר אותה. עובדתית, לא לקח הרבה זמן עד שהעובדת באמת פוטרה.

אז איפה חוגג נפל? בבית. בתוך קרן סינגולריטים שהוא עומד בראשה. חוגג שכח כלל חשוב: אתה יכול לעבוד על אלה שמתרשמים ממך, אבל לא על אלה שמכירים אותך. רועי ברוכיאל היה יד ימינו מילדות, חבר קרוב שעבד עמו צמוד במשך שנים ארוכות. חוגג נתן בו אמון מוחלט, אבל לא תחזק מספיק את האמון הזה והתייחס אליו כאל ברור מאליו.

באחת ההקלטות שהגיעו לידינו בתחקיר חוגג הראשון, אמר ברוכיאל לחוגג: "אתה הולך אולי עם ציצית, אבל חוץ מלא תרצח חטאת בכל הדברות". ברוכיאל היה זה שהכיר מקרוב את כל ההונאות של חוגג, וגם, על פי עדותו, נשלח על ידו לבצע פעולות בזויות שיאפשרו לו, לחוגג, למלא אחר התיאבון המיני שלו. לצורך כך בדיוק גם נשכרה דירת היוקרה ברחוב ניסים אלוני בתל אביב. "דירה ששימשה כבורדל לכל דבר", כתב ברוכיאל בתביעתו נגד חוגג. מנהל החשבונות של החברה היה ערן עוקשי, גם הוא ראה את כל הגניבות, לכאורה, בזמן אמת, בניירות, וגם הוא הבחין בכספים שזורמים ליעדים מושחתים.

התחקיר השני על חוגג פורסם בחודש מאי ואחריו כבר המשטרה נכנסה בכל הכוח לחקירה סמויה. היא אספה עדים, חומר, עדויות, שאפשרו לה לבצע את הפרוץ המשטרתי ולהפוך את החקירה לגלויה. המערכה בין חוגג לרשויות החוק לא תהיה קצרה ותזכיר במידת מה את המאבק שבין בובי אקסלרוד מהסדרה מיליארדים (אני לא הראשון שמשווה בינו לבין דמותו של חוגג), לבין התביעה בדרום ניו יורק (בראשותו של צ'אק רודס). זו תהיה מערכה מתישה בתחומי חקירה שרשויות אכיפת החוק שלנו לא הכירו עד עתה. התביעה, רשות המסים והמשטרה יידרשו לנחישות כמו של רודס, אבל לקצת יותר קור רוח שהוא לא ניחן בו (כמו שלאקסלרוד יש).

הסיפור על חוגג הוא סיפור על איש מפוצץ באינטלגנציה, מהלך קסם, מלא בכישרון ונעים שיחה, אבל גם על שיכור כוח, כזה שבמשך שנים חשב שהכל מותר לו. אתמול אולי התחיל להבין כי גם לאלה שעל ראשם דרך כדי להגיע לפסגה יש אגו, ואולי אפילו עקרונות; הם לראשונה הרימו ראש מולו, ובמערכה הזאת יתכן שההתפכחות של חוגג משיכרון הכוח שלו, תהיה מאוחרת מדי, כשהוא כבר ישכב מובס על הקרקע.