בתחילת השבוע נפל דבר. ח"כ בכיר במפלגת הליכוד, יולי אדלשטיין, הודיע כי יתמודד בפריימריז מול ח"כ בנימין נתניהו על ראשות התנועה. ההסבר שנתן אדלשטיין לעמית סגל בחדשות 12 הוא שלא משנה כמה מנדטים יתנקזו למפלגת הליכוד בראשות נתניהו, הוא לא יוכל להרכיב קואליציה בת 61 מנדטים, ולכן לו ימשיך נתניהו לעמוד בראשות התנועה דינה להישאר באופוזיציה "לשנים ארוכות".
מה שבלט בריאיון של אדלשטיין הוא לא מה שאמר בו - סיסמאות ודקלומים משעממים, אלא מה שלא אמר, שחשף אותו שוב כאנטי מנהיג וכפוליטיקאי די פחדן, וזאת למרות הצעד שעשה.
למה התכוון אדלשטיין כשאמר שהליכוד עשוי ללכת לאופוזיציה "לשנים ארוכות"? ההסבר שאדלשטיין פחד לתת בריאיון, משום שזה עלול מיד לתייג אותו כמשתף פעולה עם האליטות, השמאל והתקשורת, הוא שה"שנים הארוכות" המדוברות הן שנות ההליך המשפטי של נתניהו עד לזיכויו. רק לאחר זיכויו, אם יהיה כזה, יפוג תוקפו של הווטו שמציבים עליו מתנגדיו במחנה הימין בדמות מפלגת תקווה חדשה, ובעיקר שותפיו הפוטנציאליים של הליכוד ממרכז המפה הפוליטית שאף פעם לא פסלו שיתוף פעולה עם המפלגה - יש עתיד וכחול לבן.
נתניהו לא הצליח להקים ממשלה במשך ארבע מערכות בחירות רק בשל משפטו הפלילי. יש עתיד, כחול לבן, תקווה חדשה וישראל ביתנו, וכמובן העבודה ומרצ, הצהירו לבוחריהם שלא יישבו בממשלה תחת נאשם בפלילים. במילים פשוטות, רוב הציבור בישראל לא רוצה נאשם בפלילים בתפקיד ראש הממשלה. עובדה. ולכן, לא משנה כמה מנדטים יהיו לליכוד בראשות נתניהו, כל עוד יתנהל נגדו משפט, הליכוד לא יחזור לשלטון. כל כך היה מסובך לאדלשטיין להסביר את זה לבוחריו? הם יבינו, הם אנשים אינטליגנטיים. לעתים, הפחד גורם לפוליטיקאים להיראות פתטיים.
אחר כך, נשאל אדלשטיין בדבר התמונה הבזויה והמפורסמת מפתיחת משפטו של נתניהו בבית המשפט המחוזי בירושלים - אם מקרי הדבר שהוא לא היה בתמונה, מאחורי נתניהו, יחד עם חבריו הבכירים מהליכוד. אדלשטיין, איש רב זכויות עם היסטוריה ייחודית, שניסה במשך שנים למתג את דמותו כממלכתית, היה יכול להעביר מסר פשוט: אני מאמין בחפותו של נתניהו, אבל לא ראוי בעיניי לבזות את רשויות אכיפת החוק בהצבת פודיום בתוך חלל בית המשפט שעליו נושא ראש הממשלה נאום הכפשה והסתה נגד הרשויות עצמן.
מלבד זה, משפטו הפלילי של נתניהו הוא עניינו האישי, ולא עניינה של מפלגת הליכוד, ואין טעם לקשור בין גורל מפלגת הליכוד לגורלו של נתניהו. כמובן שאדלשטיין לא התקרב אפילו בדבריו למסר הזה, אלא בחר במילים אחרות, מכובסות ופחדניות: "יש לי סגנון משלי, ערכים משלי, לא הייתי צריך להוכיח נאמנות לאף אחד, אני נאמן לערכים שלי. כשהיה צריך להתעמת עם בית המשפט העליון ידעתי לעשות זאת". איזה יופי. הנה הטוען לכתר, מחפף איזו אמירה ערכית עמומה בדבר הסיבה שלא הגיע לבית המשפט במקום להתגאות בזה, ומעלה על נס את אותה התנהלות מבישה שלו, ערב הקמת ממשלת האחדות עם גנץ, עת החליט שלא לקיים פסיקת בג"ץ.
למי ששכח, ימים אחדים לפני השבעת הכנסת העשרים ושלוש, לאחר בחירתה, אדלשטיין סירב לקיים בחירת יו"ר כנסת חדש, שכן ידע שהוא עתיד לאבד את כיסא היו"ר בבחירות אלה. בעקבות זאת עתרו כמה מפלגות ועמותות לבג"ץ בדרישה לחייב את אדלשטיין לקיים את הדיון. בג"ץ קבע כי אדלשטיין חייב לכנס את המליאה לא יאוחר ב-25 במרץ 2020. אדלשטיין צפצף על פסיקת בג"ץ, וכדי לא להיחשב עבריין, התפטר מתפקידו כיו"ר הכנסת מבלי לקבוע דיון במינוי יו"ר חדש. במעשה הזה עקף אדלשטיין בסיבוב את כל היריב לוינים והאמיר אוחנאים והפך לח"כ הראשון שחצה את גבולות הוויכוח הלגיטימי (גם אם הוא בוטה ומכוער במיוחד) על הפרדת הרשויות, אל עבר מרי אזרחי של אי-קיום הדין ממש. הוא פשוט החליט לא לקיים פסיקה של בית המשפט העליון. מהדמות הממלכתית שניסה לשוות לעצמו במשך השנים, ואולי בצעדים מעט מגושמים מנסה להשיב לעצמו אותה עכשיו, לא נשאר הרבה.
תנועת הליכוד היא תנועה מפוארת שהפכה לשבויה בידי אדם אחד נאשם בפלילים. יש מפיצי תיאוריות מופרכות שמנסים להשוות בין נתניהו למנהיג הליכוד המיתולוגי, מנחם בגין. אותם מפיצי תיאוריות מופרכות טוענים שההגמוניה הדביקה למנהיגי הליכוד חשדות לפלילים כי זו הייתה הדרך היחידה שהיתה לה להתמודד עם הפופולריות שאותם מנהיגים צוברים בציבור. מעבר לכך, הם גם מספרים שההגמוניה רוצה להרוס את נתניהו כמו שהרסה את מנחם בגין, מנהיגה המיתולוגי של הליכוד.
אמרתי כבר פעם, וקצת כעסו עליי, שה"תיאוריה" הזאת על כל מרכיביה היא פחות תיאוריה ויותר הפרכת שקרים שיטתית. הרקע לפרישתו של מנחם בגין הענק, שהיה בסוף כהונתו תשוש נפש, היה לכל היותר המחאה הקשה שהיתה נגדו על מלחמת לבנון, שלא הייתה שונה במהותה מהמחאה נגד גולדה מאיר על מלחמת יום כיפור, ונגד אהוד אולמרט על מלחמת לבנון השנייה. מה בין זה לבין אישום פלילי? מחליפו של בגין, יצחק שמיר, שהוביל את הליכוד מ-1983 עד-1992, סיים את כהונתו הפוליטית מבלי שדבק בו רבב מוסרי, לא כל שכן פלילי, ואז הגיע נתניהו. הוא שהפך את בית המשפט ורשויות אכיפת החוק לאויבות המפלגה.
בכל פעם שעולה הארגומנט לעיל בוויכוח, חוזרת הטענה המצחיקה: אבל מה לעשות, זה מה שהעם רוצה. ובכן, אם העם היה רוצה את זה, נתניהו לא היה נכשל בארבע מערכות בחירות ברצף. המנדטים שפרשו מהימין, והמרכז שהתרחק מנתניהו, מחפשים את הבגין האמיתי הבא, לא את בגין המזויף שמפיצי התיאוריות המזויפות מנסים למכור לנו. יולי אדלשטיין עשה צעד חשוב בכך שהעז להודיע על התמודדות מול נתניהו, אבל המסרים המגומגמים שלו, והנפילה הערכית שלו במרץ 2020, מלמדים אותנו שהוא בוודאי לא הבגין החדש של הליכוד.