ארבעת השופטים שייבחרו בעוד חודשיים מתוך 24 המועמדים הסופיים לבית המשפט העליון, שהוצגו אתמול על ידי שר המשפטים גדעון סער, ישפיעו באופן דרמטי על עתידה של הרשות השופטת, עתידו של המתח בין הרשויות, ובכלל על עתיד אופיה של הדמוקרטיה הישראלית. מדובר בהחלפה של כמעט שליש ממצבת השופטים. כמובן שחלוקת הגוונים בבית המשפט העליון היא הרבה יותר מהחלוקה הבנאלית שכולנו נגררים אליה, חלוקה בין שמרנים לאקטיביסטים, אבל אי אפשר כמובן בלעדיה, אז נתחיל איתה, גם אם באפיון שלה אנחנו עושים עוול לשופטים שפוסקים פעמים רבות שלא לפי הזיהוי האוטומטי שלהם. הזיהוי הוא גם לא תמיד מדויק (כמו למשל הזיהוי של השופטת וילנר כשמרנית משום שקודמה בדחיפתה של השרה שקד לבית המשפט העליון). ובכל זאת, החלוקה היום היא בין השמונה המזוהים כבעלי נטייה אקטיביסטית (חיות, הנדל, פוגלמן, עמית, ברק ארז, ברון, קרא וגרוסקופף), לבין החמישה שנוטים לשמרנות (סולברג, מינץ, אלרון, וילנר ושטיין).
השניים (הנדל וקרא) מהפלג הנקרא אקטיביסטי יפרשו במחצית הראשונה של 2022, והשניים שכבר פרשו נחשבים גם הם מאותו זרם (מזוז ומלצר). מבחינה זו, אפילו אם שופט אחד מהארבעה החדשים יהיה מזוהה כשמרן, הוא יתרום לצמצום הפער בעליון בין אקטיביסטים לשמרנים. העניין הוא שהחשיבה על התהליכים שצריך לעבור בית המשפט העליון - כדאי שתהיה מעמיקה הרבה יותר מהחשיבה הבנאלית שמחלקת רק בין שמרנים לאקטיביסטים.
ההחלטה החכמה של סער למנות כבר עכשיו ארבעה מועמדים מגדילה את יכולת התמרון של הדילים בין הקבוצות השונות בוועדה לבחירת שופטים. באופן מפתיע, דווקא נציגי לשכת עורכי הדין עשויים להיות משמעותיים מאד בבחירה. יו"ר הלשכה הנוכחי אבי חימי ושני נציגי הלשכה בוועדה מתכוונים להפגין עמדה עיקשת, לפיה אינם שבויים לא בכיסם של שופטי בית המשפט העליון ולא בכיסו של הפלג השמרני בוועדה.
מאז פרישתו של השופט חנן מלצר, ולפני כן של השופט יורם דנציגר, אין בבית המשפט העליון נציג לציבור עורכי הדין בוועדה. הלשכה הגישה לוועדה שלושה מועמדים מהפרקטיקה הפרטית - עו"ד קובי שרביט ממשרד הרצוג פוקס נאמן, עו"ד נתי שמחוני המתמחה בעבירות צווארון לבן, ופרופ' יואב ספיר, לשעבר הסניגור הציבורי הארצי. נציגי הלשכה מתכוונים להבהיר לחיות (ומסרים בעניין כבר עברו) כי יתמכו במועמד אחד משלה, רק אם היא תתמוך באחד מהמועמדים שלהם ברשימה. אם אכן כך הקלפים יסתדרו, צפוי להיות נציג לכל פלג בוועדה - נציג לשמרנים, נציג לליברלים, נציג לעורכי הדין, ועוד מקום אחד שיש הסכמה רחבה לגביו - השופט חאלד כבוב. אמנם אין תקן מוגדר למשבצת ערבית בבית המשפט העליון, אבל מאז כהונתו של השופט ג'ובראן, התקבעה ההבנה בקרב הסקטורים השונים בוועדה כי נכון שיהיה נציג למגזר הערבי בהיכל הצדק הישראלי.
פשרת אחד לכל סקטור (ללא קשר למועמד הערבי), יכולה לקבל תפנית אם שלושת השופטים יצליחו לרקום דיל עם כל הפוליטיקאים, לרבות ח"כ שמחה רוטמן ממפלגת הציונות הדתית, וכך לדלג על רצונותיהם של נציגי הלשכה. במצב כזה תוכל מצד אחד הנשיאה להביא את שני השופטים שהיא וח"כ אפרת רייטן ממפלגת העבודה הכי מעוניינות בהם (נניח רות רונן ומיכל אגמון גונן), וסער, שקד, וכאמור גם רוטמן, את שני השופטים שהם הכי מעוניינים בהם (נניח וינוגרד וכנפי-שטייניץ). כך, לכאורה, לא יהיה צורך להתחשב ברצונותיהם של נציגי הלשכה, שכן כדי להעביר מועמד לעליון צריך שבעה מתוך תשעה. הסיכוי לתרחיש הזה אפשרי, אבל נמוך.
השאלה הגדולה היא איזו טריטוריה רוצה סער לסמן בבחירותיו - רק פוליטיקה של ימין-שמאל, שמרנים-אקטיביסטים, או גם של תפישות עולם משפטיות מתחום אחר, שלפחות לפי הצהרותיו וניסיונות החקיקה שלו, אמורים להיות חשובים לו לא פחות - זכויות נאשמים וחשודים להליך הוגן.
אחד משלושת המועמדים של לשכת עורכי הדין הוא פרופ' ספיר. אנחנו לא באמת יודעים מה תפישותיו בעניינים חוקתיים, אם הוא אקטיביסט או שמרן, אנחנו כן יודעים שספיר הוא אידיאולוג אמיתי של זכויות חשודים ונאשמים. מעטים מאנשי האקדמיה ועורכי הדין בארץ יודעים להפגין גם ידע אקדמי וגם עשייה בתחום הסניגוריאלי בישראל, כמו ספיר. במשך שנים טוענים סער ודומיו שמערכת המשפט היא תביעתית מדי. ספיר יודע להוכיח את זה במספרים ובדוגמאות, הוא בקיא בכל חולייה של מערכות התביעה והמשפט בישראל שדורסות דרך קבע זכויות נאשמים וחשודים בישראל. בשונה מטרמפיסטים רבים שמשמיעים קולם תדיר בפרשות מפורסמות, ספיר הוא לא איש של קונספירציות, אלא איש של עובדות, שיכול לאתגר באופן אמיתי מוסכמות של שופטים בתחום הספק הסביר שנדרש להרשעה במשפט פלילי, וכן את הקלות שבה המערכת מאפשרת מעצרים בישראל. לכן, לא יהיה חכם מצד סער להתמקד רק ברצונו ליישם את המהפכה השמרנית בבית המשפט העליון, אלא לנצל את ההזדמנות שניתנה לו כדי לקדם אג'נדות נוספות. כאמור, מינוי שופט שמרן אחד ממילא ייחשב כהישג בראייתו בצמצום הפער בין אקטיביסטים לשמרנים בעליון. כדאי שיסתפק בזה, ויוסיף על זה מינוי סניגור מושבע - שייחשב להישג חדשני ומובהק שלו שיבטא את האג'נדה שלו בתחום המשפט הפלילי.
בווידאו: כינוס ראשון של הוועדה לבחירת שופטים
צילום: צילום סטילס: רפי בן חקון, צילום וידאו: אלכס ריי
הזכרנו את הנורמה הברוכה שהשתרשה כאן (ונקווה שתמשיך גם בוועדה הקרובה), כי צריך להיות שופט ערבי בבית המשפט העליון. נכון, לא אידיאלי שבבית המשפט העליון יהיו ייצוגים מובנים של סקטורים. ב-2001 פרסם השופט בדימוס יצחק זמיר דוח של ועדה שעמד בראשה, שעסקה בדרכי בחירת שופטים, שבו כתב כי גם אם מבחינה מעשית אין אפשרות שגוף קטן כמו בית המשפט העליון יוכל לייצג באופן הולם את המגזרים השונים באוכלוסייה, "הוועדה מכירה בצורך בשיפור השיקוף בקרב השופטים, ועקרון השיקוף עדיין לא בא לביטוי בבית המשפט באופן מלא". עקרון השיקוף הביא לשיפור קטן במגוון שופטי העליון. גם אם אף אחד לא הצהיר על כך נבחרו מעט יותר שופטים מזרחיים, מעט יותר נשים, וכאמור נבחר נציג ערבי. כל הסקטורים הללו עדיין לא מיוצגים מספיק בבית המשפט העליון, אבל יש סקטור אחד שלא מיוצג בכלל, ושום תירוץ כבר לא יכול להצדיק את זה - הסקטור החרדי.
לציבור החרדי אין אמון בבית המשפט העליון הישראלי. לכן, לא רק מהפוליטיקאים, אלא גם משופטי בית המשפט העליון הייתי מצפה שיטיחו את ראשיהם זה בזה, ויתורו בקהילת המשפטנים של ישראל, עד שימצאו שופט חרדי לבית המשפט העליון. לא היה כזה מאז 1975, אז פרש השופט יצחק קיסטר לאחר עשר שנות כהונה. קיסטר, שהיה תושב בני ברק, היה סמוך על שולחנו של החזון איש, ואת בניו שלח ללמוד בישיבת פוניבז' הסמוכה לביתו. הניסיון הרציני היחיד שנעשה מאז היה של ציפי לבני כשהייתה שרה ושל נשיא בית המשפט העליון דאז, אהרן ברק, שהציעו כהונה בעליון לרב שלמה דיכובסקי, אז דיין בבית הדין הרבני הגדול.
העובדה שסער וחיות לא הצליחו להעמיד ברשימתם מועמד חרדי אחד מנציחה מחדל מתמשך של נציגי שלוש הרשויות בוועדה לבחירת שופטים (וגם של לשכת עורכי הדין). הציבור החרדי הצליח להשתלב היטב ברשות המחוקקת, למד במשך השנים לקחת חלק במעשה הדמוקרטי הציוני בפרלמנט, גם אם הוא לא שותף מלא לכל הערכים המרכיבים אותו. תהליך דומה היה צריך להתחיל מזמן בבית המשפט העליון. המקביל של פרלמנטר מצטיין כמו ח"כ משה גפני היה צריך לככב כבר מזמן בבית המשפט העליון. התירוץ של "אין מועמדים" הוא עלוב. אף אחד לא באמת התאמץ לחפש משפטנים בכירים חרדיים, או לייבא אותם ממערכת בתי הדין הרבניים. אחרי ההחמצה הזאת של בחירת שופטי 2021-2022, שתי הפרישות הבאות מבית המשפט העליון יהיו רק בסוף 2023. סער, מחליפתו הרוטציונית שקד, וגם הנשיא הבא של בית המשפט העליון (פוגלמן או עמית), צריכים לסמן לעצמם כבר עכשיו את היעד הבא - למנות שופט חרדי ולהתחיל לחפש אותו כבר עכשיו. אי אפשר לברבר כל היום על קיטוב בעם ולא לעשות כלום כדי להיאבק בו.