logo
default
default
default

אנחנו מ-פ-ח-ד-י-ם: אם לא נפסיק לפחד מהאויב, נשלם מחיר כבד

מהכישלון של המשטרה בפרעות בערים המעורבות, דרך חוסר ההרתעה של צה"ל ברצועת עזה, ועד לחולשה של שירות בתי הסוהר מול המחבלים בכלא. הרצף הזה נראה רע מאוד

537
קלמן ליבסקינדעודכן לאחרונה 18/09/2021 - 19:53
הפגנות ביהודה ושומרון, 10 בספטמבר 2021
הפגנות ביהודה ושומרון, 10 בספטמבר 2021צילום: רויטרס

לא נעים להגיד את זה, לא נוח לכתוב את זה, אבל מהאמת קשה לברוח. אנחנו חלשים. הסיפורים שצפים עכשיו, בעקבות האירועים האחרונים, מתוך שגרת החיים בבתי הכלא למחבלים, לא עומדים בפני עצמם. הם נקודה אחת על הרצף, והרצף הזה נראה רע מאוד.

אפשר להמציא אלף ואחת תשובות לשאלה איך אפשרנו את התפתחותם של בתי סוהר, שבהם רוצחים אכזריים מקבלים את הזכות לקיים מאחורי הסורגים תאים ארגוניים מסודרים, לשבת יחד, איש איש עם חבריו לארגון, ולנהל שגרת חיים עם דרישות, עם תביעות, עם תנאים, ועם דובר מוסמך, שרק באמצעותו ההנהלה יכולה לדבר איתם.

הפגנות פלסטיניות ביהודה ושומרון, 10 בספטמבר 2021
הפגנות ביהודה ושומרון לאחר בריחת המחבלים מכלא גלבוע, 10 בספטמבר צילום: רויטרס, מוחמד טורוקמן

אפשר להסביר שזה בכלל לטובתנו. אפשר לטעון שלשב"ס קל יותר לנהל כך את הכלא. אלה שטויות. מאחורי המציאות הזו עומדת אמת אחת. אנחנו מפחדים מהם. אנחנו חוששים שאם נרגיז את המחבלים, יעלה להם הסעיף, ולכו תדעו איך כל זה יסתיים. אולי הם יפגינו. אולי הם ישבתו רעב. אולי מישהו מהם ימות. אולי זה יגרום ביהודה ושומרון לבלאגן גדול, שייאלץ אותנו להילחם. ומכיוון שכך, רק כדי להבטיח לעצמנו שקט, אנחנו מעדיפים לתת להם להחזיק אותנו במקום רגיש ולעשות מה שבא להם, כאילו הם יושבים במשרדי הארגון שלהם בג'נין, ולא בבית כלא של מדינת ישראל.

הזכרנו שביתת רעב? תראו איזו בהלה פורצת כאן כל אימת שמישהו בבית הכלא מחליט שהוא שובת רעב בגלל משהו. איך מתחילים מיד להסביר לנו שאם הוא ימות, השטח יבער ומי יודע מה יקרה. במקום להניח להם את הצלחת ולהודיע להם שמי שלא בא לו לאכול, שיישא בתוצאות, אנחנו נכנסים להיסטריה, כמו אמא פולנייה, מכל מחבל שמאיים לצום. במקום שהפלסטינים יחששו ממצב שבו השטח יבער, חוששת מהמצב הזה המדינה, שלפי הסיפורים יש לה את אחד הצבאות החזקים בעולם.

פעילות כוחות צה"ל ביממה האחרונה במרחב יהודה ושומרון כחלק מהמצוד אחר האסירים הנמלטים
כוחות צה"ל במצוד אחר האסירים הביטחוניים שברחו מכלא גלבוע צילום: דובר צה"ל
דיווחים פלסטיניים על תקיפת צה"ל ברצועת עזה, 13 בספטמבר 2021
"חיל האוויר שלנו עושה כל שביכולתו כדי לא לפגוע בכלום". תקיפת צה"ל ברצועה, 13 בספטמבר צילום: תמונות גולשים

אינספור אגדות גבורה על צה"ל הגדול שמגיב בעוצמה לכל רקטה, ועל הממשלה - זו, כמו הקודמת - שלא מהססת להגיב, לא יכסו על המציאות, שמלמדת שחיל האוויר שלנו עושה כל שביכולתו כדי לא לפגוע בכלום. כל הסיפורים של דובר צה"ל על פגיעה איכותית ב"מתחמי אימונים", ב"מוצבים צבאיים", או ב"מתקנים לאחסון אמצעי לחימה", לא יצליחו להסתיר את העובדה שאנחנו מפחדים. שאין לנו אומץ להרוג את האויב. עוד ועוד הפצצות מביאות איתן תמונות רהב של קרשים מפורקים, של ברזלים מפוזרים, של הרבה אבק, ושל אפס אבידות לצד השני.

מישהו יכול להסביר למה פעם אחר פעם אנחנו מתאמצים לא לפגוע באויב? למה אנחנו מעניקים ללוחמים שלו, אלה שמבקשים להרוג בנו, ביטוח חיים? למה לא ברור לכל איש חמאס בכל רגע שהוא נתון בסכנה? ובכלל, נגד מי בכלל אנחנו נלחמים? נגד החמאס או נגד מגדל השמירה הריק שלו?

בראל חדריה שמואלי, לוחם מג"ב שנפצע באורח אנוש בהפגנות בגבול רצועת עזה
בראל חדריה שמואלי צילום: אתר רשמי, פייסבוק

"תגדיר לי מי מבחינתך האויב, המנהרה או החמאס", ביקש לפני כמה שנים משה פייגלין מתת־אלוף (במיל') גיורא ענבר, איש תנועת "מפקדים למען ביטחון ישראל", בקטע טלוויזיוני בלתי נשכח. "המנהרה", השיב ענבר, בתשובה שהעידה יותר מכל על עומק השבר.

בראל חדריה שמואלי לא נהרג בגלל עניין טכני כזה או אחר, או בגלל הצבה כזו או אחרת של הכוח. הוא נהרג משום שאנחנו משחקים עם האויב בכללי המשחק שלו. יש לי הערכה גדולה אל הרמטכ"ל אביב כוכבי. אבל כשהוא כותב, בתגובה לכעס הציבורי שהתפרץ אחרי מותו של הלוחם, ש"חברה שלא תגבה את חייליה ומפקדיה גם כשטעו, תגלה שאין מי שנלחם עבורה", וש"הנכונות לשאת באבידות היא תנאי לחוסן לאומי", נדמה לי שהוא מפספס את האירוע.

עוד באותו נושא: