מקובל לחשוב שממשלות נתניהו בשנים האחרונות הזניחו שניים-שלושה תחומים: הכלכלה, שם העז הנאשם להותיר את מדינת ישראל בלי תקציב קרוב לשלוש שנים כדי להמשיך להימלט מאימת הדין, ומערכת המשפט, אותה הוא ניסה לקעקע ולהרוס ממניעים ידועים. ובכן, זו טעות. כשנכנסו השרים החדשים לתפקידם בממשלת בנט-לפיד, הם נוכחו לדעת שההזנחה והריקבון נמצאים כמעט בכל מקום. "איפה שאתה לא מרים אבן, אתה מוצא הזנחה של שנים, הפקרות, שחיתות, מינויים רקובים או סתם קומבינות שבאו במקום תהליך קבלת החלטות מסודר", סיפר בנט למישהו בסוף השבוע, "בחלומותיי השחורים ביותר לא תיארתי לעצמי שזה המצב ברמה המערכתית", הוסיף.
זה לא שהממשלה הנוכחית מורכבת ממלאכים. השר לביטחון הפנים, למשל, מפגין במשבר בריחת האסירים מנהיגות חסכונית. במילים אחרות, הוא נעלם. אלה הם הרגעים שבהם נזקקת המערכת ליד בוטחת על ההגה, לבעל בית על המגרש, למישהו שיעשה סדר וישרה ביטחון. הוא גם צריך היה להבהיר שמה שהיה, לא יהיה עוד. כולל נציבת שב"ס קטי פרי. עמר בר-לב, מפקד סיירת מטכ"ל לשעבר, איש ראוי לכל הדעות, מצא זמן להיות נחבא אל הכלים ולהוריד את הפרופיל הירוד מלכתחילה שלו. אני מניח שיש עוד שרים או משרדים בהם המצב יכול היה להיות יותר טוב, אבל דבר אחד ברור: לממשלה הנוכחית הגיעו שרים ששואפים לעשות טוב, לקדם את המדינה ולהצליח, מה שלא יכולנו להגיד על הממשלות הקודמות, שם מונו לתפקידם בעיקר מלחכי פנכה שהתאמתם הוצמדה לאינטרסים המוכרים של הנאשם.
לבנט קורה דבר מוזר. כפי שזה נראה כרגע, הוא איבד חלק ניכר מבייס המצביעים שלו. לכאורה, זה רע. במציאות, זה נפלא. הוא השתחרר. הוא יכול לפעול בצורה חופשית לגמרי. הוא יכול לעשות רק את הדברים שצריך לעשות, נטו. בלי משקולות פוליטיות או אבני ריחיים על צווארו. הוא לא צריך לרצות מצביעים, הוא לא צריך להיות קשוב לקבוצות לחץ, הוא לא צריך לחשוב על סניפים, על פעילים ועל לחצים פוליטיים. יש במצב הזה קסם מופלא. מעטים ראשי הממשלה שחוו אותו, בדרך כלל לפרקי זמן מוגבלים. כך אריאל שרון, אחרי שהחליט לפרק את הליכוד ולהקים את קדימה. הוא היה משוחרר מכבליו והתכוון להסתער על מעשים שלתפיסתו היו נכונים לישראל (אחרי ההתנתקות).
שרון לא הספיק, בנט מקווה להספיק. העיקרון פשוט: לעשות רק מה שנכון ולקוות שבעוד שנתיים, אם וכאשר, יראה ברכה בעמלו וימצא לעצמו בייס חדש. נחכה ונראה. בינתיים, לפחות בחזית הקורונה, זה מצליח. החלטתו ללכת בכל הכוח על החיסון השלישי הייתה מסוכנת אבל לפחות בשלב הנוכחי נראית כהצלחה גורפת. בניגוד למה שהפיצו נתניהו ושופרותיו בשבועות האחרונים, ישראל עוברת את החגים בלי סגר. הכותל המערבי הומה מתפללים. בתי הכנסת פתוחים. גם שדה התעופה. בנט נמצא בקשר רצוף עם אלברט בורלא מפייזר, אבל לא רץ לספר לחבר'ה פעמיים ביום. יש רצף חיסוני מובטח לשנתיים הבאות. בעולם מושלם היה עכשיו ראש הממשלה יכול לנוח על זרי הדפנה. בעולמנו, זר קוצים דוקרניים מעטר את ראשו. בריחת האסירים הביטחוניים קלקלה לו, ולכולנו, את החג.
ואז הגיע נתניהו
הכתובת הייתה על הקיר עוד משנות ה-90, עת החלה ההידרדרות בכל הקשור לכליאת אסירים ביטחוניים בישראל. בדצמבר 2008, ימים ספורים לפני פרוץ מבצע "עופרת יצוקה", בדמדומי כהונתו של אהוד אולמרט, פרסמתי במעריב כותרת ראשית מהדהדת שעוררה תגובות רבות: "ההמלצות להקשיח את תנאי המאסר לא יושמו. בכיר בשב"ס: האסירים הפלסטינים חיים כאן בקייטנה". לקצין בכיר בשירות בתי הסוהר נמאס לשתוק: "בזמן שגלעד שליט נמק בשבי, האסירים הפלסטינים נהנים מתנאי מחיה מפליגים". בין ההטבות: 1,200 שקל בחודש לאוכל בקנטינה, סיגריות תוצרת חוץ, טלוויזיה רב ערוצית, לימודים אקדמיים, מאות עתירות לבתי המשפט". הקצין חשף: "ועדה מיוחדת המליצה להקשיח את התנאים, אבל אף אחד לא ביצע"; השר דיכטר: "ישראל פועלת לפי הסכמים בינלאומיים".
"השר דיכטר" הוא האתנחתא הקומית. לא באשמתו. בכל דור ודור, תחת כל ממשלה, יהיה הדיכטר התורן שידקלם את התירוץ הקלוש. בגלגול ההוא, דיכטר היה בכלל בקדימה. ראש שב"כ לשעבר, וזה לא מקרי. כי אם אתם מחפשים את הגורם העיקרי להתמכרות הזו של ישראל לשקט בבתי הכלא הביטחוניים, תמצאו אותה בצה"ל, באגף המודיעין, בשירות הביטחון הכללי, בלשכת מתאם הפעולות בשטחים. הם אלה שמהלכים אימים על הדרג המדיני, שמעדיף להרגיע, לפזר מים קרים על הגחלים, לא לקחת סיכונים.
לא אשכח את הפגישה שקיימתי אז עם אותו בכיר (מאוד) בשב"ס, לבקשתו. "אי אפשר לשתוק יותר", אמר לי, "אסור לשתוק יותר. כשחמאס לא מאפשר אפילו לקבל אות חיים מגלעד שליט, ואף אחד לא יודע איפה הוא מוחזק ובאיזה תנאים, אסירי חמאס כאן אצלנו משמינים, מבלים, לובשים את המותגים הטובים ביותר, מבשלים לעצמם מטעמים, מקבלים אספקה סדירה של כל מה שהם צריכים, רואים טלוויזיה, עושים תארים אקדמיים, פשוט מבלים ונהנים על חשבוננו".
זו הייתה, כזכור, ממשלתו של אהוד אולמרט. לזכותו ייאמר שכמה ימים אחר כך הוא יצא ל"עופרת יצוקה", מבצע שתוכנן בקפידה ומהווה את הפעם האחרונה שבה ישראל יצאה לתמרון קרקעי משמעותי בעזה. אולמרט רצה לסיים את העבודה במהלך המבצע. רעם מנועי הטנקים של צה"ל נשמע מצוין גם במרתפים של בית החולים שיפ"א, שם הצטנפו ראשי חמאס. חלק מהם הורידו זקנים ונמלטו במנהרות תת קרקעיות לסיני. אלא שישראל עמדה לפני בחירות, אולמרט היה ברווז צולע (הוא כבר התפטר), ולבני וברק לא הסכימו להעמיק לתוך עזה במצב כזה.
למרות זאת, בימים האחרונים לכהונתו הוא סירב לחתום על עסקת שליט, למרות שאלה היו רגעיו האחרונים בתפקיד. לו הסכים לשחרר מעל אלף אסירים, היה הופך לגיבור היום ולא היה משלם את המחיר, שהרי נתניהו כבר הרכיב לעצמו ממשלה. אבל מצפונו של אולמרט לא הניח לו לחתום על עסקה כזו. במקרה הזה, המלצות השב"כ ומערכת הביטחון היו ברורות: לא. אולמרט קיבל את ההמלצות האלה. ואז הגיע נתניהו. האיש שחינך את העולם כולו לא לדבר עם הטרור, לא לנהל מו"מ, לא להיעתר לאף דרישה, להילחם בטרור עד חורמה.
נתניהו נכנס ללשכת ראש הממשלה ב-2009. לקח לו שנתיים לשנות את עורו: הוא שחרר קרוב ל-1,100 מחבלים כדי לדכא את מחאת קיץ 2011. לו לפחות היה מכביד את עולו על הנותרים, עושה סדר במערכת הכליאה הביטחונית, מחזיר את ההרתעה לשירות בתי הסוהר, דיינו. מה שהוא עשה, היה ההיפך הגמור. המשך הזנחה, המשך התפרקות, המשך כניעה ללחץ האסירים, לאיום "להבעיר את בתי הכלא", לחשש שמבתי הכלא תצמח לנו האינתיפאדה השלישית. נכון, ההתראות הגיעו ממערכת הביטחון, אבל תפקידו של הדרג המדיני, תפקידה של המנהיגות, זה לקבל את ההחלטה הנכונה. לסגור את הקייטנה, להשליט סדר בבתי הסוהר, להפסיק את הרפיסות. כי בסופה של כל ישורת של רפיסות, מוגש החשבון. כך קרה לנו עם חיזבאללה בלבנון, כך קרה לנו עם חמאס בעזה, כך קורה לנו עכשיו עם האסירים הביטחוניים.
המלצות ברורות היו - הדרג המדיני גרר רגליים
על פניו, אפשר לטעון את הטענה הבאה: אז בסדר, האסירים הביטחוניים חיים לא רע, אבל הם בכלא, חירותם נשללה מהם, הם הוצאו ממעגל הטרור. בסופה של המשוואה, אם שיפרנו את תנאיהם והפכנו אותם לנסבלים ובאותה נשימה מנענו התלקחות ביהודה ושומרון, זו עסקה טובה, לא? אז זהו, שכנראה שלא. כי בסוף השישייה שנמלטה בערב החג עלולה להדליק כאן אש שמזמן לא נדלקה. הנזק שנגרם להרתעה הישראלית בפרט, ולמלחמה בטרור בכלל, לא ישוער. כן, החשבון הוגש.
האסירים הביטחוניים בנו לעצמם את הקייטנה הישראלית בהדרגה. משביתה לשביתה, מתקרית לתקרית, הם הלכו וביצרו את מעמדם כסוג של "שותפים" לניהול הכלא. ב-2012, תחת ממשלת נתניהו הראשונה (בישורת האחרונה) והשר לביטחון הפנים אהרונוביץ', הייתה שביתה כזו שבסיומה ביצעה ישראל שורת ויתורים נוספת. אסירים מסוכנים, ביניהם רוצחיו של רחבעם זאבי (גנדי), הוצאו אז מבידוד, במהלך כניעה מביש. אגב, הם הוצאו מבידוד כי בבתי הכלא הביטחוניים אין צינוק. הצינוק הוא בעצם תא בו האסיר שוהה לבדו. מכאן והלאה, נמשכה ההידרדרות בקצב מואץ.
לצורך ההגינות צריך לציין את השר גלעד ארדן, שר הבט"פ היחיד שניסה באמת לשנות את המציאות הזו. הוא נאלץ להתמודד עם שתי שביתות אסירים. הוא שבר אותן, אבל הבין את גודל ההזנחה. הוא למד את החומר. הוא החליט להקים ועדה מקצועית כדי לקבל גושפנקא מקצועית לרפורמה נרחבת בתחום האסירים הביטחוניים. בראשה עמדו גונדר לשעבר וניצב לשעבר, היו בה יועצים משפטיים ומומחים, היא קיימה למעלה מ-40 דיוני עומק ושמעה עשרות עדים מומחים. אתמול פרסמתי (במעריב, בוואלה ובטוויטר) את עיקרי ממצאיה והמלצותיה. היה שם הכול. היו שם המלצות ברורות ונוקבות. היו שם קביעות על חוסר השליטה של שב"ס בבתי הכלא, על העצמאות הכמעט מוחלטת של האסירים, על הצעדים הדחופים שיש לנקוט כדי להפסיק את הפארסה הזו.
נחשו מה קרה? כלום לא קרה. ארדן רצה ליישם את כל ההמלצות, אבל אז החלו הקשיים. חלק מההמלצות היו בתחום סמכותו. הוא לא נזקק לשום אישורים נוספים. אבל פתאום החליטו מסביבו לגרור רגליים. מי? מי שצריך. כלומר "הדרג המדיני". כלומר ראש הממשלה, אבל לא ישירות. בשביל זה המציאו את המל"ל. אז מאיר בן-שבת, ראש המל"ל, דיבר על זה שהמלצות מהסוג הזה חייבות לעבור אישור קבינט. אז ארדן דרש דיון קבינט. אבל דיון קבינט לא נערך עד רגע זה. לא דחוף. יש דברים יותר דחופים. בשביל מה לנו הצרות האלה? צריך לשמור את האסירים כמה שיותר שקטים, הם יכולים להדליק את כל השטח, מה זה חשוב מה הם אוכלים? שיבשלו לעצמם, שישמינו, שילבשו מותגים, שיקשקשו קצת בטלפונים ניידים. לא נורא. אפשר "להכיל" את זה. העיקר שהשקט נשמר.
ארדן נשבר. הוא הצליח לעשות כמה שינויים קוסמטיים, אבל החגיגה נמשכת. אפילו מתקן מיסוך הטלפונים הסלולריים שנרכש בכסף רב, עדיין לא הופעל. השב"כ הסכים להמיר את הניידים של האסירים בטלפונים ציבוריים רשמיים מטעם בית הכלא, אבל גם שם הרגליים נגררות. צריך להקדיש לזה מחשבה נוספת: ישראל נושאת ונותנת עם אסירים ביטחוניים, מחבלים שלחלק מהם דם של נשים וילדים על הידיים, על זכותם לדבר בטלפון סלולרי שהוברח לתוך הכלא. אתם מבינים את זה? האם יש בעולם עוד מדינה אחת שרוצחים כלואים יכולים להשתמש בטלפון נייד מוברח בין כתלי בית הסוהר? ולקיים על זה מו"מ עם שלטונות הכלא?
גם ההתעקשות של האסירים על הפרדה בין ארגונית בתוך תאי ואגפי בתי הסוהר נשמרה. האינטרס ברור: בגלל היריבות העזה בין הפת"ח לחמאס ולג'יהאד, האסירים מעדיפים תאים "טהורים", בהם אף אחד לא יחשוד בהלשנות או חפרפרות של הארגון השני. ישראל הסכימה לדרישה הזו, בניגוד לכל ההמלצות. אפשר להניח שבמציאות בה בכל תא יהיו גם חמאסניקים, גם פתחאוים וגם אנשי ג'יהאד קשה הרבה יותר להקים תא מחתרתי שתפקידו לחפור מנהרה אל החופש. אבל למה שנקשה את זה עליהם?
מבוכת השופרות
אף מדינה דמוקרטית אחרת בעולם לא מתמודדת עם סוגיית אסירים ביטחוניים כמדינת ישראל. אין בדמוקרטיות אחרות אלפי מחבלים, חלק ניכר מהם רצח נשים וילדים, שנשפטו לתקופות מאסר של עשרות שנים. אפשר רק לדמיין איך היו האמריקנים מתמודדים עם מצב כזה. הם, כדי לטפל כמו שצריך במחבלים עם דם על הידיים המוגדרים "פצצה מתקתקת", הקימו כלא ידוע לשמצה בגוואנטנמו, וגם זה לא עובר בשקט. אז כן, יש לישראל נסיבות מקלות. לא, אין לה תירוצים. כי את ההפקרות הזו של המתרחש בין כתלי בתי הסוהר הביטחוניים צריך מתישהו להפסיק.
לאסירים הביטחוניים אין מה להפסיד. חלק גדול מהם לא יראה אור יום כבני חורין. כולם, ללא יוצא מן הכלל, ממתינים לעסקת השבויים הבאה. האמת היא, שעל פי הסטטיסטיקה התקווה הזו לא מופרכת. אלוף שחרור המחבלים של כל הזמנים הוא גם אלוף הכהונות מקרב ראשי הממשלה בישראל: בנימין נתניהו. הבריחה הנוכחית של זכריה זביידי וחמשת הג'יהדיסטים לא נתפסת כעוד מערכה במאבק הלא נגמר בין שב"ס לחמאס, אלא פרק נפרד: זוהי בריחה שמסמלת חרות, בריחה שמשפילה את ישראל, בריחה שתיכנס, למרבה הצער, להיכל התהילה של הטרור הפלסטיני לדורותיו. בריחה שאנחנו חתומים עליה בראש ובראשונה, לא הם.
על הרקע הזה, אי אפשר לא להתגלגל מצחוק לנוכח מבוכת השופרות הביביסטים: אפילו הם מבינים את המופרכות בניסיון להטיל את האחריות למחדל שב"ס על ממשלה שהוקמה לפני מספר שבועות. למרות ההבנה הזו, הם נאלצים לשחק את המשחק. לתחתית החבית הצליחה להעפיל, כהרגלה, חברת הכנסת מאי גולן. שימו לב לציוץ הזה: "6 מנדטים. 6 אסירים. אין מקריות בעולם...". או בשפה התל אביבית: קארמה איז א ביץ'".
המאמץ למצוא קשר כלשהו בין המיית השופרות הבלתי נפסקת למציאות העובדתית, נדון לכשלון מראש. הם מנותקים מהבלי העולם הזה. מ-12 שנות הזנחה של ממשלות נתניהו. משחרור למעלה מ-400 רוצחים בעסקת שליט. מהשארת המשטרה ושב"ס למעלה משנתיים בלי מפכ"ל ונציב. מהמינויים המופרכים, הפוליטיים והרקובים שמאפיינים את הממשלות הללו. מההתקפלות הסדרתית מול שביתות האסירים הביטחוניים. וכן, ממינויה של קטי פרי לנציבת שב"ס, בידיו של רב המשרתים של המשפחה בכל הזמנים, אמיר אוחנה. כל זה, קצף על פני המים. נפתלי בנט, זה שהתנגד בשארית כוחותיו לשחרור האסירים לו הסכים נתניהו כמחווה לרשות הפלסטינית כשחידש את המו"מ המדיני ב-2014, הוא האשם הבלעדי.
נדמה לי שאנחנו מתקרבים למצב שבו צריך יהיה פשוט להתעלם מכל זה. נכון, נתניהו הוא עדיין ראש האופוזיציה, הוא עדיין פופולרי מאוד בקרב הבייס הימני שלו, אבל המהירות בה חסידיו מתנתקים מחללית האם ומתפלשים בפייק מרופש ומטופש צריכה להדאיג בעיקר אותם. לא אותנו.
לוחמי חופש? מחבלים שרצחו ישראלים
ואם כבר במופרכות עסקינן: רם כהן הוא מנהל תיכון בתל אביב. שמאלן. לגיטימי. אתמול הוא פרסם פוסט תמיכה באסירים הנמלטים. הנה קטע קצר ממנו: "לחשוב על כוחות הנפש, הפחד, ההעזה, הנחישות והיצירתיות של אותם אנשים שחפרו באדמת כלא גלבוע כדי לזכות בחירותם ואי אפשר שלא להרגיש הזדהות. ברור שכעת נצא לציד אדם. מאות חיילים חמושים בתתי מקלעים ייצאו לצוד אותם. הבורחים הם חלק מהמאבק האלים של העם הפלסטיני. תגובה לאלימות שלנו כלפיהם".
בכל פעם, כשאני שואל את עצמי לאן נעלם השמאל הישראלי, לאן נעלמה התנועה המפוארת, הציונית, שהקימה את המדינה הזו כנגד כל הסיכויים, אני נזכר באיש הזה ודומיו. כן, גם אני לא ממש מאוהב בחלק מהמתנחלים. גם אני מרגיש רחוק ת"ק פרסה מהגותם של ה"ה איתמר בן-גביר, מיכאל בן-ארי או בנצי גופשטיין. גם אני תומך באופן עקרוני בפתרון שתי המדינות ומוכן, אם וכאשר יהיה כאן פרטנר, להקמת מדינה פלסטינית מפורזת לצידה של מדינת ישראל.
אבל אני, בניגוד לרם כהן, לא עוסק ברומנטיזציה של הטרור. בניגוד לרם כהן, אני יודע שהארגון לשחרור פלסטין, המתון בארגונים הפלסטינים, הוקם לפני "הכיבוש" של 67', ולא אחריו. אני יודע עוד שהפלסטינים דחו את כל הצעות השלום האמיצות (או מופרכות) שהוגשו להם. מרבין דרך ברק, קלינטון ואולמרט ואפילו נתניהו. כן כן, נתניהו. ב"מסלול לונדון" החשאי שנוהל ע"י יצחק מולכו ומייק הרצוג, ואחר כך במו"מ הרשמי שניהלו שר החוץ ג'ון קרי והשגריר אינדיק. נתניהו הסכים לעקרון שתי המדינות, לבסיס קווי 67', אפילו לאמירה העמומה של "שתי בירות בירושלים". הוא לא הסכים רשמית, הוא הסכים עקרונית ושמר לעצמו מרחב הכחשה. מה שמולכו אמר לאמריקנים ברגעים האחרונים של המו"מ הזה היה דבר פשוט: אוקיי, אנחנו מסכימים, הפלסטינים יסרבו.
הם אפילו לא סירבו. אבו מאזן לא ענה להצעה הזו עד רגע זה, כפי שלא ענה להצעת אולמרט (97% מהשטח). ובניגוד לרם כהן, אני יודע שהסכמי אוסלו נחתמו עם ערפאת, אלא שחמאס וג'יהאד אסלאמי לא שייכים לחתימה הזו. הם לא מכירים בזכותה של ישראל להתקיים. "המצור" על עזה לא היה בא לעולם אם חמאס היה מכיר בהסכמים שנחתמו עם ישראל ומפסיק את הטרור. זה כל כך פשוט, זה כל כך אלמנטרי, זה כל כך הגיוני, עד כי צריך להיות יצור מופרך במיוחד כדי לא להבין את זה.
המחבלים הכלואים בבתי הכלא הישראלים רצחו ישראלים, ניסו לרצוח ישראלים או תכננו לרצוח אותם. אנשים ששיגרו מתאבדים לקניונים, לבתי קפה, לאוטובוסים, לתור של בני נוער בכניסה למועדון (הדולפינריום) או לעיבורו של אולם הומה יהודים בליל הסדר. עם האנשים האלה רם כהן הזדהה. לאנשים האלה הוא קורא לוחמי חופש. השמאל הקיצוני הישראלי, קווים לדמותו (המגוחכת).