לכאורה, אין לנו יותר מדי סיבות להיות אופטימיים בפרוס עלינו השנה החדשה. מולנו מתגשמת תכנית סדורה, זדונית, נטולת עכבות. לפני שנתיים, כשהיא יצאה לדרך, קשה היה להאמין שזה אפשרי. שזה יקרה. אבל זה קרה וזה קורה: מה שהחל בהתנפלות על המשטרה, נמשך בהתנפלות על הפרקליטה המלווה, התקדם להתנפלות על פרקליט המדינה והפרקליטות רבתי והגיע עד הסתערות עם קלשונים על היועץ המשפטי לממשלה, זלג אחר כך למערכת המשפט ולא בוחל עכשיו בצבא ההגנה לישראל.
הם עושים עכשיו ללוחמי וקציני צה"ל את מה שעשו לכולם: דה-לגיטימציה, הפצת פייק, התגוללות פראית, שיסוי פנימי. זה מהלך רחב, אסטרטגי, חובק רשויות - קעקוע גורף של כל מוסדות המדינה. ניסור נמרץ של כל הענפים עליהם כולנו יושבים ביחד. חבלה מכוונת באדנים עליהם ניצבת הממלכתיות הישראלית, עליה נלחמו אבותינו.
לחשוב שמנחם בגין המנוח החשיב, עד יומו האחרון, את ההוראה שלו לאנשי אלטלנה לא להשיב אש כהחלטה החשובה ביותר בחייו. להתבונן במה קרה למפלגה שלו, ולהתפלץ. אנשים, ביניהם כתבים צבאיים מכובדים, מחללים את זכרו של גיבור ישראל בראל חדריה שמואלי וקובעים שהוא "הוצא להורג". ביביסטים מגיעים להתסיס בלוויה, ממנה צריך לצאת אלוף פיקוד הדרום בליווי יס"מניקים. לוחמים יוצאים נגד קצינים. מפגינים קוראים לראש הממשלה בוגד ומפיצים כרזה בה ידיו מגואלות בדמו של הלוחם. האדמה רועדת.
את הפייק הזה חייבים לפצפץ. התחקיר הצה"לי כבר פורסם, אבל השליחים בשלהם. זה כולל חברי כנסת מכובדים לכאורה, שלא מתביישים לחבל באמינות צה"ל ולהפיץ בדיות מוחלטות לפיהן קצינים שולחים חיילים למותם, חיילים מופקרים על ידי מפקדיהם ועוד כהנה וכהנה. האמת מתנוססת מעל כל הרפש הזה, והיא ברורה: לא היתה שום הוראה של הדרג המדיני לשנות מדיניות על הגדר בעזה. לא היתה שום הוראה של הדרג הצבאי לשנות מדיניות על הגדר בעזה. להיפך, בתקרית בה נהרג בראל, ירו צלפי צה"ל 43 כדורים ופגעו ב-35 פלסטינים, בהם שני הרוגים. בראל עצמו, זה ש"הוצא להורג" לדברי כתב צבאי מתלהם, פגע בחמישה פלסטינים בטרם נהרג בירי מאקדח מטווח קצר.
כאילו זו התקרית הראשונה בה אנחנו מאבדים חייל. כאילו זו הפעם הראשונה בה מתבצעת בשטח טעות טקטית שגורמת לאובדן חיי אדם. כאילו לא נחטפו לנו מתחת לאף חיילים לרוב ולא בוצע וידוא הריגה בלוחמים שנפלו בנסיבות קשות בעבר. כאילו מדיניות ה"הכלה" בצה"ל החלה שלשום והמכשול והחומות סביב הרצועה נבנו בשבוע שעבר.
ספוילר: לא תמצאו בכל תולדות צה"ל קרב אחד, אחד! בו לא נפלו טעויות טקטיות מהסוג הזה. ככה זה במלחמות. את חיילי צה"ל לא רוצחים ולא מוצאים להורג. חיילי צה"ל נופלים על הגנת העם והמדינה. בראל חדריה שמואלי זכרו לברכה, גיבור ישראל, נפל בקרב. כל מי שאומר משהו אחר, משקר. יש כאלה שמשקרים בתום לב, יש כאלה שנשלחים לשקר ולהמשיך להמיס את הדבק שמאחד אותנו כאן לעם אחד.
בווידאו: בנט מגיב על סערת לוחם מג"ב: "יש מי שמשתמש בצה"ל לקידום מטרות פוליטיות"
צילום: רוני כנפו
מפלגת האופוזיציה הראשית, הגדולה בכנסת, מפיצה אנרכיה. התנועה הלאומית-ליברלית איבדה כבר מזמן את האגף הליברלי ועכשיו היא קמה על העניין הלאומי. היא באה לפרק. ללא מורא וללא משוא פנים. את כולם. אף פעם, בתולדות מדינת ישראל, לא קרה שמפלגת האופוזיציה הראשית לא מכירה בלגיטימיות של ממשלה שזכתה באמון הכנסת על פי כל דין וחוק. מפלגה שזה עתה הציעה לנפתלי בנט להיות ראש ממשלה ראשון ברוטציה, טוענת עכשיו שהעובדה שהוא ראש ממשלה ראשון ברוטציה היא מעשה רמיה, נוכלות, גניבת שלטון ודעת. זאת ועוד, האנרכיסטים האלה פועלים נגד החלטות שהם עצמם גיבשו, הצעות חוק שהם עצמו הגישו, רפורמות שעובדות ותוכננו עוד בתקופתם.
השיא הוא הארכת הוראת השעה בעניין איחוד משפחות פלסטינים בישראל. הביביסטים צווחים בשבועות האחרונים על המחדל הענק במסגרתו חלה עלייה גדולה בבקשת פלסטינים לאיחוד משפחות בישראל, מאז שנפלה הצעת החוק להאריך את הוראת השעה המונעת זאת. כאילו לא הם עצמם, כלומר חברי הכנסת של הליכוד, טירפדו את הארכת אותה הוראת שעה. הבן שרצח את הוריו מקונן על כי יתום הוא, והעולם שותק.
אופטימיות זהירה
ואחרי כל האמור לעיל, אין סיבה לדכאון. אפשר לנקוט באופטימיות זהירה. הרע מכל, כנראה, מאחורינו. כפסע היה בין ישראל לבין גלישה להתפרקות מוחלטת, אך אירע נס וניצלנו ברגע האחרון. המאבק נגד הגל הרביעי של הקורונה נושא פירות. החגים יעברו ללא סגר. שנת הלימודים נפתחה כסדרה. החיסון השלישי מציל חיים ורובם הגדול של הישראלים מביע בו אמון.
זה לא הכול: אם לא יקרה שום דבר מפתיע, לישראל יהיה תקציב מדינה בעוד חודשיים. כן כן, תקציב אמיתי, עם רפורמות, עם תכניות ממשלתיות, עם תוספות חשובות לבריאות, לרווחה, לניצולי השואה. תקציב לא מושלם, יש בו פגמים, יש לו חסרונות, אבל תקציב. מי האמין שנזכה לזה בחיינו.
אבל הבשורה החשובה והאופטימית ביותר לדעתי, היא עצם הקמת הממשלה הנוכחית. אני עוד לא יודע מה יהיה ציון הגמר שלה, אין לי מושג כמה זמן היא תכהן, קשה לנחש לאן היא תוביל את המדינה. אני מסתפק במועט: מי שהיה מנבא שנפתלי בנט, גדעון סער, אביגדור ליברמן, איילת שקד, זאב אלקין וחבריהם יישבו בממשלה אחת עם מרב מיכאלי, ניצן הורוביץ, תמר זנדברג ואיבתיסם מראענה היה נלקח להסתכלות. תוסיפו לזה את רע"ם של מנסור עבאס ותגלו חזון אחרית ימים מופלא, בלתי צפוי, בלתי נתפס.
הממשלה הזו לא צריכה להמציא את הגלגל מחדש. היא לא תעשה שלום ונתפלל שלא תצטרך לצאת למלחמה. היא לא תגייס את החרדים ולא תפתור בעיות סטטוס קוו עתיקות. אבל היא כן מוכיחה, לפחות בינתיים, שגם יריבים אידיאולוגיים מרים מסוגלים לוותר על חלק משאיפותיהם למען המדינה. כן, בינתיים זה עובד. זה נפלא, זה מעורר תקווה, זה מפזר את ענני הרוח הרעה שממשיכה לנשוב בתוכנו.
בשנה הבאה צריך לעשות הכול כדי שהחזון הזה יצליח. כדי שהמשותף יגבר על המפריד. לא, אני לא יודע מה יקרה. כן, אני יודע מה אני מקווה שיקרה. אני מקווה שנפסיק לפרק את המסגרת שמחזיקה אותנו כאן ביחד, ונתחיל לבנות אותה מחדש. היום, לראשונה מזה זמן רב, זה לפחות נראה אפשרי. שנה טובה.