הימים הם ימי האינתיפאדה השנייה. שנת 2002, חפ"ק מבצעי של שב"כ במרכז הארץ. שני מחבלים עשו את דרכם מבית לחם לירושלים במטרה לבצע פיגוע התאבדות. דסקאי צעיר לוחש על אוזני: "איבדנו אותם, הם ניתקו את המכשירים. אין לנו מגע איתם".
הלחץ מורגש, אבל שומרים על קור רוח. בהתייעצות עם ראש היחידה המבצעית הוחלט להטיל "פיגיון" על ירושלים. המשמעות: הקפאת המצב בכל החלק הדרומי של העיר. בשיחה קצרה עם מפקד המחוז עשרות ניידות החלו לחסום את הצירים במטרה לאתר את המפגעים על סמך המודיעין שבידינו.
זמן מה לאחר מכן, שוטרי המחוז מזהים באזור בית צפאפא שני חשודים. הם מורים להם לעצור. השניים נעצרים עם חגורת נפץ. פיגוע התאבדות קשה סוכל בבירה.
נריץ קדימה ל-2020. ראש הממשלה בנימין נתניהו אומר כי ישנה הנחיה למפגינים בבלפור לנתק את המכשירים הסלולריים שלהם כדי להימנע מאיכון דיגיטלי של שב"כ. המטרה ברורה - להפריך את הטענה שאין הדבקות בקורונה בהפגנות מרובות המשתתפים.
עובדה היא כי אלפי אנשים הנמצאים בצפיפות כזו, ברמת חיכוך שכזו, זה מתכון לתחלואה גבוהה. זה מסוכן, ומוזר שעד כה לא התגלה מקרה אחד של חולה מאומת באותן הפגנות.
ניתוק מכשיר סלולרי יכול להיות פתרון עבור מי שלא מעוניין להיות מאוכן, כל אחד וסיבותיו. פעולה זו מביאה לאובדן "החתימה הדיגיטלית" של המכשיר מרשת התקשורת. פתרון נוסף הוא כמובן לא לשאת את המכשיר, אך מעטים עושים זאת, וגם אם כן - זה אינו פתרון לטווח ארוך. הצורך בתקשורת רציפה חזק, וכפי שראינו בהפגנות - משם עולים סרטונים, תמונות ושידורים חיים מטעם המפגינים עצמם. זה לא מחזה שכיח.
איני משווה חלילה בין מפגע למפגין. למפגין זכות דמוקרטית בסיסית להביע את מחאתו ללא חשש ומורא. אבל בתחום המבצעי של שב"כ, שמטרתו להציל חיים, גם לאלו עם המכשירים הכבויים הגיעו כוחות הביטחון - והם ימשיכו להגיע - על בסיס מודיעין שמגיע ממקורות מידע מגוונים ורגישים.
המשך האיכון הסלולרי על ידי שב"כ מביא לנזקים שונים. בין היתר, הוא מעלה את המודעות לנושא של אלו המעוניינים לפגוע באזרחים ובחיילים. העיסוק בנושא פוגע במאמץ המרכזי שלשמו נבנו אותן יכולות.
אריק "האריס" ברבינג כיהן כראש אגף הסייבר בשב"כ וכמפקד מרחב ירושלים יהודה ושומרון