הורה שכול, אח שכול, משפחה שכולה. כל אלה מושגים נוכחים בחיים הישראליים. אבל יש גם סוג נוסף של שכול - מורה שכול. מורה שכול הוא מי שאיבד ילד, בן או בת, שהפכו לחלק מחייו.
זו שריטה שלא מתאוששים ממנה. מחנך הוא מצבור של זיכרונות. מחנך הוא הר געש של שמחה וכאב. מחנך הוא כמו במאי של סרט, המביים את הכוכב שלו, אלא שרגע לפני צילום שיא העלילה - מישהו כיבה את המצלמות.
מורה שכול הוא מי שלעולם לא יוכל להשתתף באבל, הוא לא חלק מהמשפחה. אבל לא פעם, הוא יודע סודות שאיש מבני המשפחה לא יודע. לא פעם הוא זכה לנהל שיחת נפש עמוקה, לשמוע על מצוקה מטלטלת, לדעת סודות משפחתיים כמוסים. ועכשיו הוא יושב מול ההורים והחברים כסוג של אורח.
עוד בוואלה! NEWS
אגם התנדבה באפריקה, עדי נהרגה כשהוריה בחו"ל: ההרוגים באסון בערבה
אסון השיטפון: שני עובדי המכינה הקדם צבאית בני ציון נעצרו
סא"ל במיל', בוגר בני עקיבא: מנהל המכינה שתלמידיה נהרגו בשיטפון
מורה שכול מרגיש אחריות על כל בני המחזור. הוא צריך להסביר כשאין לו הסבר. הוא חייב לנחם כשהנחמה לא קפצה לביקור אצלו פנימה. עליו ברגעים האלה לשדר אופטימיות, לומר שזה כואב ושזו דרכו של עולם, כשבתוכו הוא מעורער ולא יודע מה יילד יום.
מורה שכול הוא מי שמחויב לזיכרון ארוך שנים. הילדים יתבגרו, החיים ימשיכו. ואם הוא היה מחנך לחיים, הוא ימשיך ללוות את המשפחה עד יומה האחרון.
אני מורה שכול. חוויתי את החוויה הנוראה הזו הרבה יותר מפעם אחת. היא פצעה אותי, ותלמידיי המתים חיים בתוכי יום יום. ביני לביני - אני יודע בדיוק מה השתנה בחיי. מה אני עושה או לא עושה בגללם, ומה אני עושה או לא עושה בזכותם.
נחמו את ההורים, חבקו את האחים, עטפו את החברים. אבל לרגע אל תשכחו את המורים.
