כשגדלתי באילת, הקפדתי לחבוש כובע רחב שוליים פעמים רבות. הסיבה לא הייתה חשש מפגעי השמש אלא פשוט פחד נורא מלהשתזף. הייתי הילדה הכי שחומה בכיתה, ובאינסטינקט של ילדה חשבתי שהכיסוי יעזור לי להיות בהירה יותר. קיוויתי שכך הילדים האחרים יפסיקו לכנות אותי כושית.
רבים מאיתנו נתקלים בחוויות כאלה סביבנו. הילדה ממוצא אתיופי של השכנה לא מוזמנת לאף מסיבה כיתתית, הילדים בכיתה של הבן נטפלים לילד השמן, הילדה מוכנה לשחק רק עם בובות בלונדיניות, ולילד שלא אוהב כדורגל קוראים הומו. לפעמים מתפרסמים מקרים כאלה באמצעי התקשורת או שאנחנו שומעים על מקרה מרוחק, ולכולנו ברור שמדובר בבעיה חברתית קשה. לפעמים מקרה כואב כל כך קורה דווקא לילד שלכם, ואז ההבנה הופכת להיות חדה ומפלחת. לפני שהיא כל דבר אחר, הגזענות היא בעיקר חוויה מאד אישית וכואבת.
בשבוע שעבר דווח ב"וואלה!" על מקרה מזעזע בו ילדים מוסיפים לשמם בפייסבוק קריאות להרג אחרים רק משום שהם אחרים. למרבה הצער, קריאות שכאלו הן יחסית שכיחות בשיח בישראל. אלה הם ביטויי גזענות גלויים, קיצוניים ומכוערים, ויש להיאבק בהם בכל תוקף. לכן טוב שיו"ר הכנסת, יולי אדלשטיין, מיהר לגנותם. אלא שהגזענות לא מתחילה שם. היא קיימת ביומיום, בכל מיני אופנים, וכך גם צריך להתנהל המאבק בה.
את דגל המאבק בגזענות צריכים לשאת אנשי החינוך, מורות, מורים, גננות וגננים, והוא אמור להתחיל בגיל מוקדם ככל האפשר. כדי שמבוגרים יקבלו את האחר, הם צריכים לקבל חינוך נגד גזענות כבר בגיל הגן. אנשי ונשות חינוך צריכים לקבל את הכלים להעניק לילדות ולילדים את החינוך הזה, ולהבין כיצד לטפל במקרי גזענות והפליה שמתרחשים סביבה. ההתייחסות לגזענות בחברה ובכיתה איננה עניינה של המורה לאזרחות בלבד. כל מורה, בכל תחום, צריכה לראות את המאבק בגזענות כחלק ממטרותיה. אנחנו, באגודה לזכויות האזרח, מאמינים שזוהי חובתם לפעול כשהם שומעים אמירות גזעניות, גם במחיר של סטייה מהפעילות המתוכננת.
בדיוק בשביל זה פרסמה האגודה לזכויות האזרח ממש לאחרונה ספר חדש. הספר, "שיעור לחיים - חינוך נגד גזענות מהגן ועד התיכון", מיועד לכל המורות והמורים מורות למתמטיקה, למורים לאנגלית, לגננות, ולכל אנשי החינוך, והוא כולל מערכי שיעור מפורטים להתמודד עם הנושא בכל הגילאים, מהגן ועד התיכון. בימים אלו התחלנו להטמיע את הספר בבתי ספר ובמוסדות ההכשרה לאנשי החינוך, בתקווה להשפיע על עתידנו.
גם האמירה של אימא שלי ש"שחור זה יפה" על מנת לנחם אותי, היא בעייתית, שכן גם ייחוס תכונות חיוביות להבדלי צבע בין ילדים, משאירה אותנו על מישור של התייחסות גזעית. התייחסות לילדה על פי צבע עורה, גם אם באופן חיובי, ולא לאישיות, לתכונות ולייחוד האנושי שלה, היא התייחסות פוגעת. זהו מקרה קלאסי בו ניסיון להיאבק בגזענות מנציח את הבעיה, הרעיון בבסיס הספר הוא הענקת הכלים המתאימים, להתמודד עם גזענות.
חופשת הקיץ החלה, וזו ההזדמנות לקרוא את הספר ולהתכונן לשנת הלימודים הבאה כדי שנוכל להיאבק בגזענות ולגדל את הילדים שלנו על ערכי הסובלנות והשוויון, תוך כדי התמודדות עם חילוקי דעות ואף וויכוחים קשים, אך ללא השנאה המצמררת בעיניים.
לפרסום מאמרים בוואלה דעות לחצו כאן
המאמרים המתפרסמים במדור הדעות משקפים את עמדת הכותבים בלבד.