אני כותבת לך מכתב זה כי הגעגועים חזקים ממני. בעיקר בחגים, אני מתגעגעת מאוד לצחוקים שלך, לשיחות הטלפון בינינו.
תמיד היית אומר לי - "אמא תפסיקי לדאוג, הכול בסדר. אני משחק כדורסל עם החברים בצבא, אנחנו לא עושים כלום. תפסיקי לדאוג, שלא תהיי חולה, הכול בסדר, אני חזק ותהי רגועה".
בליל הסדר היה מאוד קשה, אתה חסר בשולחן וחסר הצחוק שלך שמהדהד עדיין בראשי. בערב פסח אנחנו עומדים דקה דומיה וכולם דומעים, ורק אחר כך מתחילים את החג ומדברים עליך אלכס. איך היית צוחק, היית שותה יין ובא ומנשק את כולם ואומר "אני אוהב אתכם". ואני יודעת שאתה כל כך אוהב לאכול שניצלים עם צ'יפס, קוסקוס ומלאווח עם שוקולד.
אני רואה את המבטים החמים שלך, של ילד שאוהב את אמא. אני מבקשת שוב לחבק אותך ולהסתכל לך בעיניים התכולות, מלאי החיבה, מלאי האהבה, הערכה ותודה. אני רוצה לגהץ את המדים הגדולים שלך ולקפל אותם באהבה אין קץ. אתה חסר בכל המובנים, אתה חסר כי אתה יקר בבנים.
חושבת עליך אם טוב לך בגלגול השני. אני מחכה שתבוא אליי בחלום ותספר אם טוב לך. לראות אותך עוד פעם אחת שתאמר לי איך אני יכולה לגעת בך בחלום.
אני רוצה שתקרא לי עוד פעם אחת אמא.
אלכס אתה הכל בשבילי.
אתה איתי בכל מקום.
סמל-ראשון אלכס אסף, לוחם בגדוד רותם של חטיבת גבעתי, נהרג מפיצוץ מוקש ב-23 באוגוסט 2006, כשהגדוד שלו ערך סריקות בגזרה המזרחית במהלך מלחמת לבנון השנייה. הוא היה בן 22 במותו