היום, כשישראל מתייחדת עם זכר הנרצחים והנופלים, תערוך בכנסת הוועדה שמפקחת על העמדת הנוחבות לדין דיון נוסף. סביב השולחן יישבו נציגי האוצר, בהם החשב הכללי והממונה על השכר, נציבות שירות המדינה, פרקליטות המדינה, המשטרה, שב״ס, מערכת הביטחון וצה”ל, ולצדם חברי הכנסת יוליה מלינובסקי מישראל ביתנו ושמחה רוטמן מהציונות הדתית, יו”ר ועדת החוקה, שהיו ועדיין היחידים שדחפו לאורך הדרך להבאת הנוחבות לבית המשפט. שלוש שנים אחרי הטבח, ההליכים האלה כבר היו אמורים להיות בעיצומם. בפועל, אפילו כתב אישום אחד עוד לא הוגש.
כ-400 מחבלי נוחבה ומעורבים עזתים מוחזקים בידי ישראל, אבל בית המשפט הצבאי המיוחד שאמור לשפוט אותם עוד לא קם, שופטים ותובעים לא מונו, מאות תקנים עדיין צריכים להתמלא ותשתיות המחשוב, האבטחה והלוגיסטיקה נמצאות בשלבי הקמה.
איך יכול להיות שאחרי שלוש שנים אנחנו עדיין שם? התשובה מקוממת במיוחד לנוכח מעשי הזוועה שבהם מדובר. גרירת רגליים, חוסר רצון לעסוק בנושא, ויכוחים על כסף ותקנים, בירוקרטיה מסורבלת ופוליטיקה. במורכבות המשפטית של העמדת הנוחבות לדין עסקו לא מעט, אבל הרבה פחות דובר על המעטפת שהייתה אמורה לדחוף את התהליך קדימה, מי היה צריך לקבל החלטות, מי היה צריך להכין את המערכת בזמן ואיפה בדיוק הכל נתקע.
לעיכוב הזה יש גם מחיר הסברתי עצום. בזמן שישראל מתמודדת בעולם עם האשמות ברצח עם ותדמיתה חבוטה, משפט מתוקשר של מחבל שתועד אונס, רוצח ומבצע מעשי זוועה, בליווי סרטונים, עדויות וראיות, יכול להיות משנה מציאות. במקום שהעולם ייחשף שוב ושוב רק לתמונות מעזה, הוא היה רואה במסגרת משפטית מסודרת מה התרחש כאן ב-7 באוקטובר ומה הוביל למלחמה.
בחודשים הראשונים אחרי הטבח הייתה סיבה ביטחונית טובה לא לפתוח בהליכים. מאות חטופים הוחזקו בעזה, והיה חשש שעצם פתיחתם, ובעיקר האפשרות של עונשי מוות, יסכנו אותם. אלא שאת עבודת ההכנה היו חייבים לעשות במקביל, כדי שברגע שבו ישוב החטוף החי האחרון אפשר יהיה לצאת לדרך. זה לא קרה. החטופים החיים האחרונים שבו לישראל באוקטובר 2025, ורק במאי 2026 עבר החוק שמסדיר את שפיטת משתתפי הטבח.
לזמן שחולף יש משמעות גדולה לתיקים. אנשים שוכחים פרטים, עדים מזדקנים, חולים או מתים, וככל שהשנים עוברות נעשה מסובך יותר לנהל מאות תיקים שמתבססים על אינספור זירות, סרטונים, עדויות וחומרי חקירה. האינטרס של המדינה היה להגיע לבית המשפט מהר ככל האפשר. בפועל קרה ההפך.
ח”כ יוליה מלינובסקי התחילה לעסוק בנושא כבר בנובמבר 2023, כשעוד לא היה ברור איך ישפטו את מאות המחבלים שנתפסו אחרי הטבח, ובהמשך חברה לרוטמן. השניים, מהאופוזיציה ומהקואליציה, המשיכו לדחוף גם כשהגורמים סביבם התקשו לקבל החלטות, או שבחרו להתעלם.
״באתי עם זה לליברמן והיה לנו ברור שצריך להעמיד אותם לדין כמה שיותר מהר. רתמתי לאירוע את רוטמן ואת היועצת המשפטית של הכנסת. הקמנו ועדת משנה חסויה בתוך ועדת החוקה כדי להבין את האירוע ולקדם את זה. לא תיארתי לעצמי שאצטרך לחוקק חוק. לדיון הראשון, שנערך בסביבות ינואר, הגיעו יריב לוין והיועצת המשפטית לממשלה, הפעם הראשונה והאחרונה שבה ישבו ביחד. פחדו להעמיד אותם לדין כי היו אז המון חטופים בעזה. והיה בזה היגיון באותם ימים. אבל הזמן עבר ועבר ואני דוחפת, מכנסת דיונים ורואה שאין בכלל חשיבה בעניין. בינתיים אנחנו מבינים שמספר הנוחבות מטורף, שיש לנו ביד ארבע מאות נוחבות ומעורבים עזתיים אזרחיים, שעשו מעשים זוועתיים".
״פה צריך להבדיל בין הדרג המדיני למקצועי. ממש אחרי האירוע הוקמה יחידה בלהב שאספה חומרים תחת פרקליט מחוז דרום, ארז פדן. והם היו חמורים באופן בלתי ניתן לתיאור, שסרט הזוועות קטן עליהם. הדרג המדיני שצריך היה להחליט מה עושים עכשיו, פשוט לא היה קיים. לא היה כינוס של פורום ממשלתי או ביטחוני שדן מה לעשות איתם. אנחנו כל הזמן קיבלנו מגורמי הביטחון ביטול של ישיבות והרגשנו שאנחנו רצים סביב הזנב שלנו״.
גם רוטמן אומר שהחטופים היו הסיבה המרכזית לכך שהחקיקה לא קודמה במשך תקופה ארוכה. ״היה קושי לקדם את החקיקה כל זמן שיש חטופים בגלל הנחיות גורמי הביטחון״, הוא אומר. ״לא החזקתי בגישה הזאת, אבל מהרגע שהחוק נחקק קבענו שיהיה דיווח מדי שלושה חודשים כדי שנדע איפה ההליכים עומדים. הדיווח הראשון הוגש בוועדה והיה סביב התארגנות ראשונית. משם זה התקדם די מהר״.
אחת השאלות שעלו הייתה איך בכלל אפשר לנהל מאות תיקים עם כמויות עצומות של עדים וראיות בלי לסתום את בתי המשפט לשנים.
מלינובסקי: ״אז התחלנו לנסח חוק משלנו. באחד הדיונים מגיע נציג שב”כ פיזית, וכששאלתי אותו אם אפשר לקדם את החוק, הוא אמר שאפשר לקדם אותו כל עוד אין הוצאה להורג בקצה, כי יש לנו חטופים בעזה. זו הייתה הפעם הראשונה שנפגשנו עם גורם ממערכת הביטחון פנים אל פנים והבנו שמרחו אותנו. שמחה ואני התעצבנו, כי ידענו שזה ייקח שנים. אז מצד אחד לא נתנו לנו לקדם את הצעת החוק ולא הגישו הצעת חוק ממשלתית, ומצד שני לא עשו שום דבר. ואז הצעת החוק שלנו עברה בקריאה טרומית, קריאה ראשונה ושנייה, ותוך כדי החטופים השתחררו".
״פה נכנס שר המשפטים יריב לוין לתמונה. הוא העמיד לנו את גורמי המקצוע במשרד המשפטים, וכך בכל יום שני בערב ערכנו ישיבה עם כל הגורמים שם. עשינו עבודת הכנה ומצאנו בעצמנו, יחד עם הצוותים שלו, את הפתרונות לבעיות שעלו. בהתחלה חשבתי שהם יעמדו לדין בבית המשפט המחוזי, ואחר כך הבנו שאם ניכנס למערכת המשפטית הרגילה זה יסתום אותה. מה גם שהמערכת האזרחית היא פחות יעילה. הבנו שנצטרך להקים מערכת נפרדת, בית משפט צבאי עם שופטים בדימוס שיעסקו רק בזה. רצינו לתת להם סמכויות שיפוטיות מאוד רחבות, לשנות את סדרי הדין, ולתת מענה לזכויות נפגעי עבירה. גם החלטנו שכל הדיונים ישודרו, חוץ מאלה שעוסקים בעניינים אינטימיים, בשביל ההסברה״.
במאי 2026 עבר החוק בכנסת ברוב של 93 חברי כנסת וללא מתנגדים. נקבע שהדיונים יתנהלו בבית משפט צבאי מיוחד בירושלים ושניתן יהיה להוציא להורג מחבלים. להקמת המערך ולניהולו אושר תקציב של 2 מיליארד שקלים על פני חמש שנים. הסכום עורר זעם בקרב חלק מהשרים. אחד מהם שאל את מלינובסקי למה צריך כל כך הרבה כסף, כשכדור שעולה פחות משקל יכול לגמור את העניין.
"הממשלה לא רצתה להתעסק בזה"
״אני חושבת שהממשלה לא רצתה להתעסק בזה, כי ברגע שהיה מתחיל משפט של נוחבות, זה היה סוג של ועדת חקירה. לכן היה להם נוח לדחות ולדחות את זה. האתגר הבא היה לגייס כסף כדי להביא פרקליטים ושופטים. אחד השרים שאל אותי למה כל כך הרבה כסף? אפשר לגמור את זה בכדור אחד שעולה שקל. הסברתי שזה כולל הקמה, שופטים, פרקליטים, כשאת שכר עורכי הדין של הנוחבות מנכים מהכספים של הרשות הפלסטינית״.
רוטמן מציג תמונה אחרת. לדבריו, המסרים שקיבל לאורך הדרך היו שהדרג המדיני דחף והעיכובים הגיעו מהדרג המקצועי.
״היו אמירות של ראש הממשלה בנושא. באחת הישיבות הראשונות שלנו, גלי בהרב-מיארה אמרה שראש הממשלה הנחה לא להתקדם עם החוק. בשלב מאוחר יותר הבנתי שגופי הביטחון היו בלחץ, עד שהחלטנו לשאול לפרוטוקול אם יש מניעה. האם זה בא מראש הממשלה או כתירוץ של מישהו. קיבלתי לאורך כל התקופה מסרים כאלה ואחרים מנתניהו, ואני יודע שזאת הייתה הנחיה מפורשת שלו לקדם את ההליך. לצערי שום מסמך לא יצא ממשרד היועצת המשפטית לממשלה בעניין".
״אם הייתה לי אינדיקציה שהממשלה נמנעה מקידום המשפטים, הייתי אומר את זה. אבל האינדיקציה שאני קיבלתי, שהדרג המדיני דוחף והמקצועי מעכב. יריב לוין וראש הממשלה היו שואלים אותי, שמחה, מה קורה עם זה? ואני הייתי עונה שאנחנו עובדים על זה. אבל אומרים לנו שאתה מונע ומעכב. הוא טען שזה לא נכון ושנלך על החוק בכל הכוח״.
ועדיין, גם רוטמן מסכים שהזמן שאבד קודם היה יכול להיחסך. כשנשאל איך ייתכן שגם לפי החישובים האופטימיים יחלפו שנים עד לסיום ההליכים, השיב, ״הסיבה לחקיקה, ואני מאמין גדול בהפרדת רשויות, הייתה כדי שיוכלו לנהל הליך משפטי קצר. מרגע הגשת כתבי האישום עד גזר הדין לא צריך לקחת יותר משנה, והערעור אפילו פחות. אני מסכים שזה יכול היה להיות זריז יותר, אבל מרגע שנחקק החוק, הכל נעשה לשביעות רצוני".
״אני מתחבר לביקורת של יוליה, שעד שהחטופים חזרו היה צריך מנואלה כדי לגרום למשרד המשפטים ולפרקליטות לזוז. בעולם מתוקן הייתה צריכה להיות חקיקה ממשלתית. אם אכן הוחלט שהחטופים הם אלה שמעכבים את ההעמדה לדין, ביום שהם חזרו הביתה הייתה צריכה להיות מוגשת הצעת חוק ממשלתית סדורה ולהתחיל מיד בעבודת המטה״.
בינתיים התקציב הראשוני שהתקבל עומד על 68 מיליון שקלים, ובמקביל נפתח סכסוך עבודה עם ארגון הפרקליטים.
״יכולנו להכין את הכל ולצאת לדרך מיד כשחזר החטוף האחרון״, זועמת מלינובסקי. ״עכשיו ייקח עוד שנה עד שיקימו פיזית את בית המשפט. הוציאו אותי מדעתי, שהתחילו לזוז רק כששחררו את כל החטופים ולא לפני. ממה שאני מבינה, התובע רוצה להגיש את כתבי האישום הראשונים בתחילת 2027. כי יש פה גם לוגיסטיקה משפטית. איך יעמידו אותם לדין? ביחידים, בקבוצות. זה אמור לקרות ממש עוד מעט. אבל כמו שאני מבינה, מועין מוחמד אל-עראביד, מי ששימש כראש מנגנון ביטחון הפנים והמודיעין של חמאס, המקבילה לראש השב״כ אצלנו, והובא לישראל, יהיה הראשון שיועמד לדין״.
אלא שבמערכת התביעה הצבאית אומרים לוואלה שגם תחילת 2027 כבר לא נראית אפשרית. ״לא מזמן קיבלנו את התקנים והכסף כדי לגייס שופטים ועורכי דין ורק עכשיו יצאנו למכרז״, אומר גורם המעורה בפרטים. ״החומר נמצא בפרקליטות דרום וצריך עוד לבנות את הארכיטקטורה המשפטית. בימים אלה ראש מערך התביעה הצבאית ועוד כמה עשרות אנשים עובדים על העברת פרקליטים מפרקליטות דרום לצה”ל והפיכתם לאזרחים עובדי צה”ל, כשלא ברור לכמה זמן, כי לא ידוע מה יהיה אורך המשפטים. תחשבי שאנשים צריכים לעזוב את מקום עבודתם בבת אחת".
״הבסיס הצבאי עוד לא עומד, לא מונו תובעים, אין שופטים, ועדיין לא נקלט אף אחד. ומדובר על מאות תקנים, חמישה עשר שופטי עליון, ארבעים ושישה שופטים בערכאה ראשונה, הקמת תשתיות מחשוב, לוגיסטיקה, מערך נפגעי עבירה, פרקליטים צבאיים. אנחנו גם לא יודעים איך זה יתנהל כאמור, כי הארכיטקטורה המשפטית תיבנה בקומות, כשיינתן גזר דין אחד, יגזרו ממנו לגזרי הדין ולמשפטים האחרים. לא מופרך להניח שכתב האישום הראשון יוגש רק בעוד שנה פלוס״.
וגם אחרי שיוגש כתב האישום הראשון, הדרך עוד ארוכה. לפי ההערכות, הערכאה הראשונה במשפט הראשון צפויה להסתיים רק ב-2030, כמעט שבע שנים אחרי הטבח. זאת אומרת שגם אם מכאן הכל יתנהל בלי עיכובים נוספים, יעברו עוד שנים עד שיינתן גזר הדין הראשון.
משפט אייכמן היה אמור להיות מקרה מבחן מוצלח, שלפיו כולם יתיישרו. היה אמור. משפט מתוקשר שמציג לעולם את הראיות ואת מעשי הזוועה, ומדינה שמבינה את החשיבות של כל פרט בו. ״במשפט אייכמן הממשלה היתה מעורבת בהכל״, אומרת מלינובסקי. ״עד לרזולוציות הקטנות ביותר. הם בדקו אפילו את נאום התובע. בממשלה הזאת את אף אחד זה לא עניין״.