אוקטובר 2024. דוחות המודיעין של שב״כ ואמ״ן הצביעו על ריכוזי מחבלים ומפקדי שטח בכירים בצפון רצועת עזה שנערכים למלחמה מול כוחות צה״ל. במטכ״ל הוחלט לרכז באזור את התמרון הקרקעי הגדול ביותר ברצועה באותם ימים, כדי להקריס את מערכת חמאס המקומית. המשימה הוטלה על אוגדה 162 בפיקודו של תא"ל איציק כהן (לימים אלוף וראש אגף המבצעים במטכ״ל), שבדיוק השלימה את כיבוש ציר פילדלפי ומרחב רפיח כולו.
שיירות הטנקים והנגמ״שים החלו לנוע צפונה. המטרה שהציג כהן למפקדי החטיבות הייתה ״להשמיד את גדודי חמאס בצפון הרצועה״, שכבר אז הוגדרו בידי גורמי המודיעין כ״אגוז קשה לפיצוח״.
רס״ן ג׳, שהעביר את רוב שירותו הצבאי בגדוד רותם של חטיבת גבעתי אך במבצע שימש סגן מפקד גדוד השריון 9, נזכר השבוע: ״לא חשבתי שנכריע את חמאס בצפון רצועת עזה אבל היה ברור לי שאנחנו נכנסים למשהו חשוב וכל הזמן דיברו אתנו על התוואי שבו יש חטופים חללים. המשימה הגדולה השנייה הייתה בית החולים כמאל עדואן, ובית הספר אל-פוקה שידענו שיש בהם מחבלים רבים, אבל לא ידענו כמה״.
כהן התעקש לתת מקום נרחב לתחבולה ולהונאה, מאחר שגורמי המודיעין התריעו שוב ושוב כי גדודי חמאס ערוכים למלחמה ומבינים שהקרב הוא רק עניין של זמן.
בשיח המפקדים בלט הרעיון המבצעי של מח״ט 401, אל״מ אחסאן דקסה. הוא זיהה הזדמנות מבצעית בציר ארוך ומרכזי המוביל מקו החוף לעבר הגבול הישראלי, בין ג׳באליה לשטחים הפתוחים. דקסה ראה בו תשתית תנועה שתאפשר, בשלב הראשון, ללפות את עורקי צפון הרצועה בצורה מתוחכמת, ובשלב השני, לפשוט ממנו אל לב ג׳באליה; שטח צפוף במיוחד, רווי מנהרות, מארבים, מטענים, חוליות נ״ט וצלפים. הימים חלפו, ובשב״כ הצביעו במקביל על ריכוז מחבלים גדול גם בבית לאהיה ובשכונת אל-עטאטרה.
המטה הכללי של צה״ל לא מיהר להשתכנע מסיפור המעשה של התוכנית והקשה בשאלות, אך לבסוף רכיב התחבולה הפיל את הפור בדיון קריטי אחד: את הלפיתה המהירה יובילו צוות הקרב החטיבתי (צק״ח) 401 ממערב, צק״ח גבעתי מדרום וצק״ח 460 ממזרח.
בדיעבד, המהלך התברר כמבריק ונרשם כהצלחה גדולה. כדי ליישם את הלפיתה הזו בפועל, נדרש צה"ל לשנות את שיטת הפעולה מול האוכלוסייה האזרחית.
״במבצעים בעבר ברצועה הנענו אוכלוסייה החוצה ורק לאחר מכן עסקנו בכיתור המרחב וכיבוש והפעם עשינו הפוך. קודם כל כיתרנו, יצרנו נקזים (מעברים מבוקרים בטכנולוגיות שבוחנות כל מי שעובר בהם ומזהות מחבלים א.ב), קראנו להם (לציבור הפלסטיני א.ב) לצאת החוצה ואחרי שהם יצאו התחלנו בכיבוש״, סיפר קצין בכיר מאוגדה 162 שבקיא בתהליכי התכנון והמודיעין המקדים. ״הערכנו בהתחלה שיש שם בין 30,000 ל-40,000 איש ובפועל יצאו קרוב ל-100,000. הרעיון היה להפריד בין המחבלים שבתוך מחנה הפליטים לבין האוכלוסייה״.
בכניסה לנקזים הוצבו אנשי שב״כ ויחידת 504 (היחידה להפעלת סוכנים של אמ״ן א.ב). הם החלו לבצע בידוק קפדני ולהפריד בין אזרחים ששוחררו והמשיכו בציר ההומניטרי לעבר העיר עזה, לבין מחבלים ומפקדים. לתדהמת המפקדים שאבטחו את המקום, עשרות רבות של מחבלים אותרו, נעצרו והועברו לחקירה. ״בהתחלה היתה התעקשות גדולה מאוד של הפלסטינים לא לצאת מאזור המחסות למרות הכרוזים וקריאות ברמקולים, אבל עם כמות האש והנחישות שלנו הם יצאו. אחר כך גילינו למה הם לא יצאו״, הסביר הקצין הבכיר, והוסיף: ״במהלך המבצע נעצרו קרוב ל-1,300 מחבלים. הם בחרו להיכנע בדרך שבה לכאורה לא ראו אותם נכנעים אלא נתפסים. כניעה שקטה״.
הקצין הבכיר הרחיב על המשמעות המודיעינית: ״העצורים הובילו אותנו למודיעין זהב. תחשוב על 1,300 מחבלים שיושבים בחדרי חקירות בפרק זמן מאוד קצר. זה שירת אותנו לגבי החטופים, מיקום אויב, מנהרות, תשתיות מבצעיות נוספות״.
רס״ן ג׳ התייחס גם הוא לנקזים, שהפכו להצלחה מבצעית: ״עוברים אזרחים פצועים וכשאנחנו ניגשים לטפל הם אומרים שחמאס ירה בהם, חמאס דקר אותם, חמאס שבר להם את הרגליים, כדי שהם לא ייצאו מהמחסה, כדי שהם ימשיכו להגן עליהם (כמגן אנושי א.ב) בתוך בית הספר. בנוסף, כמעט כל יום היינו מוציאים מהשטח מאה עצורים בערך״.
אלא שההישגים המבצעיים והמודיעיניים המהירים הללו גבו מחיר דמים כבד. שבועיים מפתיחת המבצע נהרג מפקד חטיבה 401, אל״מ דקסה ז״ל, ומג״ד 52 נפצע קשה בהיתקלות עם מחבלים ומהפעלת מטען חבלה רב-עוצמה בג׳באליה. מכה קשה הונחתה על מפקדת אוגדה 162 ועל חטיבה 401 - אל״מ דקסה היה ממפקדי השדה הבולטים בצה״ל, דמות נערצת ומוערכת במיוחד בקרב פקודיו.
רס״ן י׳, שהיה סגן מפקד גדוד השריון 52 בעת המבצע, סיפר בהתרגשות: ״הרגע הקשה ביותר מבחינתי במבצע היה כשאחסן נהרג ויהודה המג״ד שלי נפצע. כשזה קרה, אני באותו רגע נמצא ממש 400 מטר מהם בקו אווירי, מטפל בטנק ואז אני מקבל עדכון. אני באותו רגע נכנס לטנק עם הצוות שלי ורץ למרחב לחימה, ופוגש את הכוח בסיטואציה מורכבת. הכול צפוף, הגדוד נלחם בצורה טורית, ואני מבין שהמג״ד שלי פצוע, וגם המח״ט, ואני לא יודע כלום מעבר לדיווח הראשוני. אני צריך לתפוס פיקוד על הגדוד, ואני בעצמי פחות מחודשיים בתפקיד הסמג״ד. זה מורכב ברמה האישית, כולם מסתכלים עליי ומחכים לפקודות. אין מקום לרגש והמכונה הזו חייבת להמשיך להילחם ולקבל החלטות נכונות. רגעים לא פשוטים. לאסוף את כל המ״פים ולתת פקודות מסודרות, להסביר את המצב ולהמשיך לחימה. זה היה אתגר גדול״.
מפקד האוגדה כהן נאלץ לקבל החלטות קרות באותן שעות, ומינה למח״ט 401 את סגנו באוגדה 162, אל״מ מאיר בידרמן, שהיה חבר אישי וקרוב של דקסה. החלפת פיקוד ברגע מורכב במיוחד. באוגדה 162 יספרו לימים כי מיד לאחר ההחלטה התקשר אל״מ בידרמן לרעייתו; תחילה כדי לספר שחברו הטוב זה יותר מעשרים שנה נפל בקרב, ומיד לאחר מכן - לבשר שהוא מחליף אותו ונכנס ללחימה בג׳באליה. המשימה המורכבת הבאה הייתה לכנס את מפקדי הגדודים, ולהבהיר: ״למרות הכאב, אני כאן, אין ואקום, יש לחטיבה מפקד, ואנחנו ממשיכים קדימה בשביל עם ישראל ובשביל אחסן ז״ל״. כבר באותו מעמד היה ברור לכולם שאם לא ימשיכו בתמרון להכרעת חמאס, המפגש הבא עם אלפי המחבלים יהיה על הגבול או בעומק שטח ישראל.
רס״ן ג׳, סגן מפקד גדוד 9, סיפר שככל שהעמיקו בתמרון התברר עד כמה ביססה הזרוע הצבאית של חמאס את היערכותה לקראת בואה של אוגדה 162: ״זה בא לידי ביטוי במלכוד של הבתים, במספר המארבים. היה אירוע שבו בית מח״ט (בית פלסטיני שהפך למפקדה קדמית של מח״ט באוגדה 162), חוטף טיל נ״ט מאזור ג׳באליה ולא היו פצועים. אחרי כמה ימים כהיינו במבנה פלסטיני במשך כמה דקות שיגרו לעברנו טיל נ״ט. לוחם אחד נפגע ביד, לא הצלחנו להבין מאיפה ירו עלינו, מטען חבלה במבנה סמוך מתפוצץ, למזלנו יצאנו משם עם פצוע אחד אבל זו היתה עוד דוגמה להיערכות שלהם״.
רס״ן ג׳ הוסיף ותיאר את אופי הלחימה: ״היו קרבות פנים מול פנים. סיפורי גבורה של לוחמים. ג׳באליה היתה קרב חציבה. עברנו קו אחרי קו. היה אתגר להבין איפה התת קרקע. קיבלנו מידע מאוד כללי על החטופים במרחב. אתה לא יכול לפוצץ כל מבנה. צריך להיות הרבה יותר זהיר. היו לא מעט אירועים שרואים מחבלים יוצאים מפיר, יורים ובורחים. זה אירוע מורכב. אתה רודף, הם חוסמים את הפיר ואתה לא יודע איך זה יגמר. אבל חשוב להדגיש שהרגשנו שכל צה״ל איתנו באוויר וביבשה. לא הרגשנו שאנחנו הולכים לאיזה מטווח. הרגשנו את הגב הגדול של צה״ל. חשוב גם להגיד שהיו מקרים שבהם עצרנו רגע ואמרנו - נבוא מחר יותר חזקים. כשחיל האוויר היה איתנו הרגשנו את זה חזק. אני עדיין חושב שיש לנו חלק בהחזרת החטופים. מה שקרה בג׳באליה היה לחץ ופירוק אמיתי של חמאס״.
הכוחות החלו לנוע לעבר מעגל האבטחה העיקרי שבנו גדודי צפון הרצועה של חמאס סביב ג׳באליה. רס״ן י׳ נזכר: ״המהלך השני אחרי הנקזים, הבידוק והתמרון כלל את הכניסה לעומק ג׳באליה. שם היו הקרבות הכי קשים שלנו ושלי כמפקד לאורך כל המלחמה. התקופה הכי משפיעה בחיי. אפשר לקרוא לזה הקסבה של ג׳באליה (ליבת ג׳באליה שהיתה מוגדרת כגרעין הקשה ביותר א.ב). צה״ל כבר היה בג׳באליה בעבר, ומהרגע שיצא משם ועד הרגע שאנחנו חזרנו עברו עשרה חודשים שהם התכוננו ללחימה. זה המון זמן. הם היו בכשירות מאוד גבוהה. ידעו שנגיע, רק לא האמינו שנגיע ללב ג׳באליה, ללב השטח הבנוי והצפוף. היינו צריכים להתעלות על הקשיים כדי לנצח את הקרבות המאוד קשים. ברגע שהשתלטנו מאוחר יותר על בית החולים כמאל עדואן הם הבינו שזהו. זה נגמר, ואז הם נכנעו״.
רס״ן י׳ הוסיף כי בעיניו, הישגו המרכזי של המבצע נרשם עוד לפני הפשיטה של שייטת 13 על בית החולים: ״אנחנו קראנו לזה ׳ליל הבריחה׳. לילה גשום בצורה קיצונית. היה לנו מידע מודיעיני שבכירים ינסו לברוח מצפון הרצועה. התכוננו בסדרת מארבים. אני לא יכול לפרט הכול, אבל הם פשוט באו אלינו, ואנחנו פשוט דפקנו להם ת׳צורה באותו הלילה. לא היה להם שום סיכוי. בעקבות המהלך הזה הם חדלו מלהתקיים כמערכת. שם בשלו התנאים לכבוש את ביה״ח כמאל עדואן״.
הקצין הבכיר מאוגדה 162 הסביר כי המחבלים תכננו להימלט בחסות הגשם והערפל דרך בית הקברות. כוחות האוגדה נערכו לקראתם במארב משולב של טנקים, צלפים, קלעים ורחפנים כבדים בעלי יכולת הטלת חימושים מדויקת: ״חצות. מדווח מג״ד 52 הגיבור הגדול, שנפצע קשה ומתאושש בצורה מדהימה, כי הוא מזהה את המחבלים. מהר מאוד ביקשנו חימוש ׳הבזק׳ (פצצה של חיל האוויר בלוח זמנים קצר א.ב). האירוע מתרחש בלוחות זמנים קצרים, ראות מאוד בעייתית, בטיחות מכוחותינו, ופתאום אנחנו מבינים ששני המחבלים הם רק ההתחלה, השחלת ׳חוטר׳, באו לבדוק את העירנות שלנו ולמשוך את תשומת הלב. הפצצה הזאת מתחילה את מה שנקרא ליל הבריחה או גשמי בריחה, תלוי את מי שואלים. רק בבית הקברות חיסלנו כמעט 100 מחבלים. אחר כך גדוד 52 וגדוד 424 פוגעים בעוד עשרות מחבלים. המחבלים רצים אל המארבים. זה מבצע בתוך מבצע שנולד בזמן קצר על בסיס ידיעה של השב״כ, וזה הוביל את המחבלים לייאוש עמוק״.
בפועל, חטיבה 401 בפיקודו של בידרמן דחקה את המחבלים ממערב ומדרום, והם החלו להתרכז במספר מוקדים, כשהמרכזי שבהם היה בית החולים כמאל עדואן.
אוגדה 162 כיתרה את בית החולים חרף הרגישות והביקורת הבינלאומית, מתוך הערכה כי שוהים בו כ-50 מחבלים. מפקדים בשטח כרזו למנהל בית החולים לצאת, והבהירו לו כי ברגע שאנשיו ייצאו הם יעברו בידוק וישוחררו לדרכם לכיוון העיר עזה. כאלף איש צעדו החוצה, ומתוכם התגלו כ-350 מחבלים; כ-20 מחבלים שניסו להימלט חוסלו מהקרקע ומהאוויר. ״זה שוב המחיש לנו מה היה השימוש של חמאס בבתי החולים ועד כמה הם מהווים בסיסי טרור״, הסביר הקצין הבכיר.
לצד ההצלחות המבצעיות, המבצע לווה גם באירועים קשים ובלתי צפויים שגבו מחיר כבד. הקצין הבכיר ציין בריאיון לוואלה אירוע בולט נוסף: ״חודשיים מתחילת המבצע התרחשה ההפתעה הגדולה ביותר סביב מגנן 424 (מתחם זמני שהוקם בעומק השטח א.ב), ביום שבו התחלפו כוחות תוך כדי המבצע. נכנס כוח חדש של צה״ל למגנן, והאויב ניצל את ההחלפה. קרוב ל-15 מחבלים פתחו בהתקפה מתוזמנת. בקרב נהרגו שלושה לוחמי צה״ל ונפצעו 18 לוחמים. אירוע רב נפגעים מורכב מאוד וקשה לפינוי. עשרה מחבלים מתוך 15 חוסלו באותה התקפה״.
תחושת הסיפוק המבצעי באוגדה 162 - בייחוד עם איתורה, בשלב מתקדם של המבצע, של מערכת תת-קרקעית אסטרטגית שצה״ל חיפש מתחילת המלחמה - נמהלה בכאב עמוק על הלוחמים והמפקדים שנפלו בקרבות. רס״ן י׳ חתם את דבריו במשפט מהדהד שממחיש את מחיר ההישג: ״טובי בניה של ישראל נפלו במבצע הזה. חברים, פקודים ומפקדים. שילמנו מחירים כבדים. לוחמים ומפקדים גיבורים שמסרו את נפשם״.