רצועת עזה שבויה בידי חמאס - לא רק במובן הפוליטי, אלא גם בזה החברתי, הכלכלי והתודעתי. אחוז ניכר מהאוכלוסייה מקיים זיקה ישירה או עקיפה לארגון: פעילים, בני משפחה, קרובים או כאלה שקשורים אליו בדרך כלשהי. הקשר ההדוק הזה מקשה על התנתקות אישית או ציבורית מהארגון, וחוסם כל תרחיש של אלטרנטיבה. עבור רבים בעזה, כל אפשרות אחרת נתפסת כגרועה אף יותר.
הדרישה הישראלית לפירוז הרצועה מנשק אינה זוכה לתמיכה ברחוב הפלסטיני. חמאס, חרף ההרס והמחיר שהוא גובה, נתפס כ"התנגדות הלגיטימית" לישראל - ובכך מחזק את מעמדו למרות המצוקה ההולכת ומחריפה.
אז מדוע תושבי עזה אינם יוצאים להפגין? מדוע לא התקוממו נגד חמאס גם נוכח הלחימה האינטנסיבית, הרס הבתים, הנעת האוכלוסייה והרג של עשרות אלפים? הסיבה טמונה בהשלמה עם המציאות וביכולת הסתגלות גבוהה. "מומחים" טוענים כי לעזה יש היסטוריה של חיים בתנאים ירודים, ונרטיב "העמידה האיתנה" מושרש בה לאורך עשרות שנים.
בחמאס חוששים מאוד מהפגנות רחבות. בכל מוקד רגיש שבו נראתה התחלה של ביקורת, הארגון הפגין "אקסטרא-משילות": הזרמת חמושים לרחובות והפגנת שליטה. במקרים מסוימים אף נקט באמצעים קיצוניים - חטיפות, עינויים ורצח של מובילים מרכזיים במחאות - כדי לשדר הרתעה.
לפי גורמים במערכת הביטחון, העדר אלטרנטיבה שלטונית ברצועה תורם להישארות חמאס בשלטון. אם הייתה חלופה שלטונית אמינה, ייתכן שהציבור היה מתקומם במטרה להאיץ את השינוי. עם זאת, הדעות בנושא חלוקות. יש הסבורים כי פגיעה בסיוע ההומניטרי, או שליטה צבאית ישראלית בחלוקת המזון, עשויות לערער את אחיזת חמאס בשלטון.
שר הביטחון, ישראל כ"ץ, נחוש לצמצם דרמטית את שליטת חמאס ברצועה באמצעות ניתוקו ממנגנוני חלוקת המזון והסיוע ההומניטרי. לצורך כך, הוא מקדם עבודת מטה מול ארגוני סיוע בינלאומיים וחברות אזרחיות (בעיקר אמריקאיות), לשם הקמת מרכזים לוגיסטיים באזורים בשליטה ישראלית וללא נוכחות חמאס.
הסיוט הגדול של חמאס הוא שישראל תשלול ממנו את השליטה בחלוקת המזון. הארגון מעביר בנושא ביקורת ומסרים למצרים, קטאר ומדינות נוספות. התנגדותו רק הגבירה את המוטיבציה במערכת הביטחון לקדם את חלופת החלוקה הישירה - הכוללת שליטה במרחב גיאוגרפי, הקמת מרכזים לוגיסטיים ומוקדי חלוקה שיגרמו לחמאס להפוך ללא רלוונטי באזורים נרחבים.