כבר 14 חודשים כמעט מאז שטלי מרציאנו ביקרה לאחרונה בביתה שבקריית שמונה. היום, (חמישי) הגיעה עם בנה אוקי והכלבה מוני. אחרי שצלחה את העשבים בכניסה לבית ופתחה את הדלת, גילתה שקירות הבית נסדקו. "חשבתי שנוכל כבר לחזור, אני רואה שייקח עוד זמן", אמרה. היא נראתה מופתעת. לא ציפתה לקבלת פנים צוננת כזאת מהבית שבו גדלה.
בעיר נראתה היום תנועה גדולה ביחס לחודשי המלחמה, אבל שובם של התושבים לבתים עוד רחוקה. כמו טלי, מרביתם צפויים למצוא בית שונה ממה שהשאירו. גם על ההר למעלה המציאות לא נעימה:
לפני 56 שנים נולד רפי ביטון במושב אביבים והוסיף אור לבית. החיים על הגבול היו קשים, אבל במושב זוכרים רשת הדוקה של סולידריות, הסתפקו במועט וגאווה על הצמדותם לקרקע וטיפוח חקלאות על ההר שבקצה המדינה. כשהיה רפי בן שנתיים נרצחו שניים מאחיו, שמעון וחביבה, בפיגוע אוטובוס תלמידי אביבים. איתם נרצחו עוד 6 ילדים ו4 מבוגרים.
"באותו יום כבה האור בבית, זה היה כמו לגדול בחושך, בלי שמחת חיים. היה קשה לגדול ככה", אמר בכאב. "אני חושב על כל המשפחות שאיבדו במלחמה הזאת את היקרים להם וחושב על החיים שלהם שהתהפכו ברגע", הוסיף.
רפי ושבעת אחיו הרימו ראש, הקימו משפחות, פיתחו משקים חקלאיים וראו את עתידם במושב. המלחמה האחרונה טרפה את הקלפים. רפי פתח היום את דלת הבית שבו גדל ושבו הקים משפחה וחנק את הדמעות.
"המלחמה שלי היא מול האישה והילדים שלא רוצים לחזור הנה. אני לא יכול לקחת אחריות. אם יוחלט שלא חוזרים, נחשב מסלול מחדש. החיים שלי, הילדות שלי, המשפחה שלי, העבודה - הכול כאן. זה צומת דרכים מאוד קשה. רב הנסתר על הגלוי בכל מה שקורה בשקט הזה".
"במשך שנים איבדנו את הביטחון, פירקו מוצבים, הייתה הרגשת ביטחון ואין אותה עכשיו", הוסיף. "איבדנו את האמון לגמרי. כשפינו את המוצב למטה, אמרתי מה קרה: גזרנו את הסרט? ב-7 באוקטובר זה בא לנו בפרצוף. אם הם היו נכנסים לכאן בשבת השחורה, לא הייתי מדבר כאן עכשיו".
לסיום, אמר בייאוש כי "מה שהם מצאו במארון א-ראס איך יכבשו אותנו - זה גידול סרטני שלא נגמר. כמה שאתה מנסה לפגוע בו - הוא תמיד צומח. אני מאמין שייתנו עכשיו הרגשת ביטחון אבל אנחנו הישראלים שוכחים מהר. השכחה אצל היהודים היא גדולה. אנחנו בהתלבטות מאוד קשה. לא קונים את ההבטחות. מי יערוב לי שלא יפגעו בי מחר?"