תקיפת ספינה מול חופי אל-עריש, שעשתה דרכה לחופי עזה במלחמת ששת הימים, הובילה לפצע מדמם במערכת היחסים הישראלית-אמריקנית ב-55 השנים האחרונות. שורת תקלות משני הצדדים הובילה לכך שישראל תקפה את ספינת הריגול האמריקנית "ליברטי", והרגה 34 מאנשי האונייה. לפני כמה חודשים, וברקע השיח אודות "משחקי הריגול" בין מדינות ידידותיות, הסיפור התעורר לחיים, כשמידע מפתיע התגלה.
ב-06:00 בבוקר 8 ביוני 1967, היום הרביעי למלחמת ששת הימים, התקבלה בצה"ל סדרת דיווחים על "סקאנק" - דיווח שהושאל מנאט"ו, שמשמעותו מטרה לא מזוהה - שנעה מאל-חריש לכיוון חופי עזה. תחילה, חשדו שמדובר באוניית מלחמה מצרית. דקות ספורות לאחר מכן, זיהו אותה כאונייה אזרחית, החשש פג והכוננות ירדה. שעות אחר כך התקבלו דיווחים נוספים של טייסי חיל האוויר הישראלי, לפיהם מדובר באוניית סחר מצרית, שהתחלפו בדיווחים נוספים על אוניית אספקה של צבא מצרים בשם אל-קוציר (במקור, האמירה פאוזיה - א"ב).
בשעה 13:47, ברקע חלוקת הקשב של חיל הים בין הזירות השונות בצפון ובדרום, הוחלט לשלוח שלוש ספינות טורפדו (סט"רים) מבסיס אשדוד לעבר האונייה החשודה, שהחלה לחמוק מהן. מפקדי הסט"רים ביקשו סיוע אווירי, לאחר שלא הצליחו להדביק את המהירות שלה, ואנשיה סירבו להזדהות כשפנו אליה ברשת הקשר.
שני מטוסי קרב מסוג "שחק" (מיראז' 3), שחזרו מתקיפה בסיני, התבקשו ברשת הקשר לזהות את האונייה - אך ללא הצלחה. הבינו שמדובר באונייה צבאית מצרית, ועל כן החליטו לתקוף אותה. המשימה הוטלה על טייסי ה"שחק", שבמספר יעפים ירו לעברה מאות פגזי תותח. האונייה החלה במאמץ הימלטות מהמרחב.
מיד לאחר מכן, שני מטוסי מיסטר (מטוס קרב סילוני) שהצטרפו למערכה הטילו לעברה שתי פצצות נפל"ם. האונייה לא נעצרה, והסט"רים ניסו לצמצם טווח כדי לאסוף יותר פרטים על זהותה מקרוב. בשלב זה, האונייה החלה לירות פגזים לעבר מטוסי חיל האוויר. מפקד פלגת הסט"רים דיווח על כך ל"בור" בחיל הים, וביקש אישור להשיב באש. לא ברור אם על הסיפון התנוסס דגל ארצות הברית, או שהוא הורם רק לאחר מכן לראש התורן - אך בכל מקרה, לא דווח או אומת ברשתות הקשר שזיהו כי מדובר באונייה אמריקנית.
תא"ל בדימוס וראש מספן ים לשעבר, אלי רהב, סיפר לוואלה! על הדקות המתוחות. "הייתי במקרה לקראת דיון במפקדת חיל הים בבור השליטה, עד ששמעתי את מפקד הפלגה אומר 'יורים עליי' - ואת איזי רהב (ממייסדי שייטת 13 וראש מחלקת ים באותם ימים - א"ב) נותן למפקד הפלגה אישור לירות בהם". לדבריו, חמישה טילי טורפדו שוגרו לעבר האונייה, אך רק אחד פגע בה.
"היינו שלוש ספינות. הם ירו עלינו פגזים. להגיד לך שנורא נבהלנו? לא, כי אתה כל כך מרוכז, שאתה לא מסתכל על זה", סיפר לוואלה! אחד מהלוחמים שהיה באותו היום בלב הים בזמן התקרית. "כל העסק הזה הוא לא כבוד גדול, אבל צריך גם לזכור מה היה", ציין. "להם היה מטוס באוויר וספינת ביון, אנחנו היינו עם כלים ממלחמת העולם השנייה. עד כדי כך, שבעצם רק ספינה אחת מבין השלוש גילתה את הליברטי. נסענו אחריה על 'בליינד'", תיאר.
"לא היה אף כלי תותח שהיה מכוון מכ"ם, הכול היה ידני", ציין הלוחם. "ירי הטורפדו נעשה באמצעות כוונת קשר פתוחה. זה כמו לכוון דרך כוונת של רובה. האמצעים שהיו לנו באותן שנים לא היו פסגת הטכנולוגיה".
הספק לגבי זהות הספינה נמשך גם בדקות התקיפה. אל האזור נשלחו מסוקי תובלה של חיל האוויר כדי לסייע בחילוץ והצלה. הבקר האווירי הנחה את הטייסים להעביר את דוברי השפה הערבית לאל-עריש, ואת דוברי השפה האנגלית להעביר לבסיס חיל האוויר בלוד. לאחר התקיפה עלה מהספינה עשן סמיך וחור נפער בגופה. המלחים עליה השליכו סירות הצלה, אך לא נראו אנשים במים. הצוותים על הסיפון סירבו לקבל עזרה.
התעלומה סביב האונייה טרם נפתרה. חלק מטייסי חיל האוויר שבו לבסיס, ומפקדיהם אמרו להם שהם בעצם תקפו אונייה של חיל הים הישראלי. דקות לאחר מכן נאמר להם שזו ספינה צרפתית. רק מאוחר יותר התברר שזו הייתה ספינת ריגול אמריקנית, בשירות ה-NSA - הסוכנות לביטחון לאומי - שישראל לא ידעה שפעלה במרחב.
רק אז התגלה גודל האסון. 34 אנשי האונייה נהרגו ו-171 נפצעו. תוך שעות אחדות, ישראל פרסמה הבהרה והתנצלות, ולאחר הקמת ועדות חקירה בשתי המדינות הוסכם על ידי שני הצדדים שישראל תפצה כספית את משפחות הנפגעים. שני הצדדים, הישראלי והאמריקני, התנקו מאחריות. קצין מודיעין ימי לשעבר תיאר השבוע את הפרשה כ"מחדל מורכב משרשרת שכוללת כמה חוליות חלשות ורופפות. בזמן נתון ומר גורל נוצרת חולשה מיצרפית שגורמת לקריעת השרשרת".
את המחקר המעמיק והמקיף ביותר על פרשת הליברטי ערך אל"ם בדימוס ג'י קריסטול, לשעבר טייס בחיל הים האמריקני, ששירת בפטנגון תקופה ארוכה ולאחר מכן כיהן כשופט פדרלי. קריסטול ערך מאות ריאיונות, בין היתר גם עם הרמטכ"ל דאז יצחק רבין, כדי להגיע לחקר האמת בפרשה שסירבה לגווע, וקיבלה ביטוי בוועדות שונות בארצות הברית.
בזכות פעילות מעמיקה לחשיפת מידע חסוי בשם חופש המידע, שחלקו ראה אור בספרו במהדורה המעודכנת שיצאה ב-2013, קריסטול הצליח להוכיח שישראל אכן לא ידעה שמדובר בספינה אמריקנית, ובטח לא בספינת ריגול של ה-NSA - גוף הביון חובק העולם, תמנון עצום של מודיעין אותות שרובו כוון באותם ימים נגד ברית המועצות. העמקה בפרטים החסויים של הפרשה מגלה שגם בכירי משרד ההגנה האמריקני, הנספחות האמריקנית בתל אביב ואף בצי השישי לא ידעו על המיקום של הליברטי בזמן אמת, חרף אזהרות ישראליות שלא להתקרב לאזור הקרבות.
המסמכים, שהותרו לפרסום בלחץ משפטי וציבורי שהפעיל קריסטול, חשפו עובדות חדשות. תמלולי שיחות ועדויות הביאו לתמיכה ברורה בגרסה הישראלית, וחלקן אף סתר את ההודעה האמריקנית, לפיה הליברטי התכוונה לחלץ אמריקנים מאזורי הקרבות. לפי המסמכים, לאמריקנים הייתה מטרה אחת - איסוף מודיעין אותות במרחב. אך, גם המחקר המעמיק לא מנע מקונספירציות שונות ומשונות להשתולל, בהן השקר שישראל פעלה במכוון וביודעין כדי לתקוף ספינת ריגול אמריקנית.
מזכ"ל העמותה הישראלית להיסטוריה צבאית, עו"ד קובי סגל, שכתב את הספר "סוכן כפול", סיים לקרוא לפני כמה חודשים את ספרו של קריסטול - ונכנס לחפש אחר העדויות בארכיון ה-NSA. "הלכתי לחפש אתונות ומצאתי מלוכה", הכריז סגל. בחיפושו, גילה שהסוכנות לביטחון לאומי, שעצם קיומה נאסם לפרסום במשך עשרים שנה, הפעילה במקביל ל"ליברטי" מטוס ריגול, שריחף מעל האונייה, היה חשוף לרשת הקשת הישראלית ואף הקליט את השיח בין טייסי המסוקים, שהגיעו לאזור לסייע בחילוץ ניצולים מהספינה, עוד בטרם ידעו שהיא אמריקנית.
"הפליא אותי שאירוע שהיה אמור להרוס את יחסי ישראל-ארצות הברית נגמר בצורה כל כך מהירה אחרי ימים ספורים", הסביר עו"ד סגל. "יכול להיות שגם זו אחת הסיבות שנסחבת אש מצד אנטישמים, שטוענים שהיה כאן משהו אפל. מפקד הספינה קיבל את אות ההצטיינות הגבוה ביותר של הקונגרס. על מה? על זה שהוא התקרב לחופים בניגוד להנחיות שקיבל?", תהה.
במאמר שכתב לביטאון המרכז למורשת מודיעין הבין סגל - "גיליתי משהו שכולם מדברים עליו בהוויה הישראלית אבל אף אחד לא יכול להצביע עליו. מדינת ישראל, במסמך אמריקני, היא יעד לאיסוף מודיעיני". עוד ציין סגל, כי ב-NSA באותם הימים לא היו חברים יהודים, ככל הנראה כדי למנוע "נאמנות כפולה" מבין אלו שהאזינו לשפה העברית. "בבטן האונייה היו מומחים לערבית בעיקר ורוסית, על הספינה היה גם דובר עברית בסיסית בהשתלמות שעבר עשור קודם לכן, והוא נהרג בתקיפה. על המטוס היו שניים דוברי השפה העברית", הוסיף.
עו"ד סגל גילה שהקלטות הקשר, בהם נשמעים טייסי חיל האוויר, הוקלטו על ידי מטוס ריגול מסוג EC121 של ה-NSA, שחג מעל הליברטי ופעל בכל חמשת ימי הלחימה הקודמים, בסבבים של שמונה שעות בכל גיחה. המטוס עדכן את הממונים עליו, שהנחו אותו להקליט את השיחות ברשת הקשר, ולנחות חזרה באתונה. משם, הועברו ההקלטות למטה ה-NSA בפורט מיד, מרילנד. "מי שהקשיב לקשר גם על המטוס עבר בשנת 1981 ראיון על ידי מומחים של הצי, ואישר: 'שמעתי את הכל בזמן אמת, שמעתי את טייסי חיל האוויר, את שתי הגיחות'", סיפר סגל.
ההקלטות שבוצעו על ידי מטוס הריגול האמריקני מחזקות את אמינות הגרסה הישראלית כי לא ידעו שמדובר באונייה אמריקנית, ואף מבהירות מדוע הממשל האמריקני מיהר לקבל את הגרסה הישראלית ואת ההתנצלות. "האמריקנים כל כך פחדו שיידעו שהם אוספים מודיעין ישראלי", אמר סגל. "אפילו המילים 'מילון בעברית' ירדו מתעבורת הקשר, וכונו 'מילון מיוחד בערבית'. לסוכנים היו שתי רמות, הבנה בסיסית בעברית (כמו בספינת ה'ליברטי' - א"ב), ואנשים בעלי הבנה יותר מעמיקה. 99% מהחומרים של ה-NSA הותרו לפרסום", ציין. "יש במסמכי הארכיון גם מחיקות. 35 עמודים של תמלולים ומסמכים".
בשנות השמונים ישראל העבירה חלק מהקלטות הקשר של טייסי חיל האוויר לידי עיתון הניו יורק טיימס כדי להזים שמועות וקונספירציות, אך גם אז נטען על ידי גורמים אנטי ישראלים כי ההקלטות פוברקו.
ההיסטוריון מייקל אורן, מחבר הספר "שישה ימים של מלחמה" ומי שגם חקר בעצמו את פרשת אוניית הריגול ליברטי, אמר ש"הסיפור הזה היה ונשאר צלקת ביחסים שלנו". במוזיאון ה-NSA מוצגת תערוכה שלמה על הליברטי, ציין. "ה-NSA לא טרח לעדכן אף אחד על המיקום של האונייה, אפילו לא את הנספח שלהם בתל אביב. הייתה שורה של תקלות בשני הצדדים, היו טעויות בשני הצדדים", הסביר אורן וסיכם, "מי מכניס ספינת ביון צבאי לאזור מלחמה של מישהו אחר וחוטף? האחריות בעיניי כולה נופלת על ה-NSA". על אף הגילויים החדשים, המסתורין עדיין אופף את הפרשה. בסוף דבריו, ציין אורן - "הייתה ספינת ביון, היה מטוס ביון, והייתה גם צוללת ביון".