לוחמים ללא תחליף: האם יחידת הגרילה ששינתה את צה"ל תתגבר על האסון?

בתום נאום ארוך ואיטי שהסביר על הסכמי השלום שברקע וההחלטה להוציא את צה"ל ממרכז הערים הפלסטיניות, הטיל את האלוף וילנאי את הפצצה: "…יחידת שמשון נסגרת". ובמקביל הודיע כי הצוות של הקצין הצעיר פיני יוסף (לימים מפקד אגוז א.ב), הצוות הצעיר ביחידה שזה עתה סיים מסלול יעבור לגבעתי. הלם ורחש בקהל. לפתע נעמד הלוחם הצעיר רוני פלמר, לימים יו"ר מייסד תנועת אור, ופונה לאלוף בחוצפה:"אנחנו לא רוצים ללכת לגבעתי. לא רוצים להיות זנב לשועלים ולא ראש לשועלים (סמל גבעתי) התגייסנו כדי להיות בחוד החנית".

"מה זה חוד החנית?", שאל וילנאי את פלמר שהגיב בלי למצמץ, "אנחנו רוצים ללכת לאגוז". וילנאי סיים את השיחה והודיע לעוזר שלו בנוכחות המפקדים שהצוות של פיני יוסף לא הולך לגבעתי.

"היה דיבור בצבא שמקימים את אגוז. יחידה מיוחדת לחיסול חיזבאללה, היו חבר'ה בשמשון שפחדו ללכת לשם, צוות שלם שהתפרק בגל הוויכוחים, כי זה לוע הארי. ואנחנו? צוות אידיאליסט, שבוע אחרי הצוות של פיני יוסף הגיע לאגוז ובמקום להחליף נעליים צחצחנו את הנעליים האדומות בצבע שחור ונפרדנו מהכומתה בצבע האדום".

באותם ימים ארגון הגרילה חיזבאללה הסב לצה"ל אבדות ופצועים רבים כמעט מדי שבוע לאורך רצועת הביטחון בלבנון. "ההחלטה של הרמטכ"ל אמנון ליפקין שחק להקים את יחידת אגוז באותה שנה היתה מהלך דרמטי ששינה את פני הלחימה מבחינה טקטית. אגוז יצרה במקצועיות שלה סטנדרטים גבוהים שלא היו קודם. היא הייתה שובר שיוויון", סיפר השבוע אל"מ במיל' קובי מרום שהיה באותן שנים מפקד החטיבה המרחבית חירם, והוסיף "יאמר לזכותו של אמנון שהבין שאנחנו לא ערוכים למלחמה בלבנון אלא לפעילות ביטחון שוטף בזמן שיש ארגון גרילה שצובר נגדנו הישגים. הוא אמר אמר 'כל מערך ההכנות ללבנון משתנה ואני מקים יחידה ייעודית". זה לא פשוט להגיד לעצמך כרמטכ"ל שאני המפקד שלו: אני לא מוכן'".

בימים שבהם הצוות של פיני יוסף מגיע ליחידת אגוז מפקד עליה תא"ל במיל' ארז צוקרמן יוצא שייטת 13, ובה יש פלגת לוחמים אחת והיא פועלת תחת מפקדת חטיבת גולני.
פלגה ב' התבססה על הלוחמים שהכשיר פיני יוסף ביחידת שמשון. החשיבה היתה שונה. מפעילות בתוך סמטאות ושטחים בנויים של עזה וםפעולות הסתערבות, נדרשו הלוחמים לבצע התאמות לנשיאת משקלים כבדים, פעילות בבולדרים וסבך צפוף מאוד שמאפיין את דרום לבנון. על המשימה הופקד מדריך הכושר הגופני אריק ריגל שהגיע עם צוקרמן מהשייטת.

התוצאות היו מדהימות. לדברי הלוחמים מהצוות של פיני, בזמן שפלגה א' ביצעה מבצעים מיוחדים בעומק שטח לבנון הם עברו תהליך הכשרה מקוצר, "הפכנו במהירות ממקררים לחתולים. מאוד גמישים. מאוד מהירים וסוחבים משקלים כבדים. מה זה כבדים? במבצע 'אוויר הרים' שקלתי 67 ק"ג וסחבתי 80 ק"ג ציוד. היה קורס לוט"ר מאוד קשה, הרבה קרב מגע. שאם נתקל בטווח הקרוב נדע מה לעשות גם בידיים חשופות. ניסו לשבור אותנו ואנחנו? רק התגבשנו יותר ויותר".

כעבור פחות משנה הצוות של פיני יוסף היה בשיאו. מבצע מארבים שהשיא שלהם ארך כשבוע בעומק השטח אותם כינו הלוחמים:"חופשות קיץ". "המסר למפקדים בגזרה? אגוז מגיעה לכל מקום. ולחיזבאללה? אנחנו נגיע עד אלייך. נתקיל אותך שם בבית. איפה לא היינו: בסלוקי, בליטאני, בזהרני עמוק עמוק בשטח. באותם ימים הצליח מבורך, צלף מהפלגה, לפגוע בפעיל חיזבאללה מטווח של 480 מ'. זה היה אז השיא של צה"ל. עשינו הרבה מבצעים אבל היו לא מעט שבוטלו ברגע האחרון כי זו היתה לחימה קשה ומורכבת. לא פשוט לחדור עמוק לשטח האויב ולשבת לו על הראש. בבית", סיפרו לוחמים מצוות פיני יוסף.

אל"מ במיל' יוסף, סיפר השבוע על הצוות המפורסם, "אני אימנתי את הצוות החל מאוגוסט '95. הם הגיעו לאגוז, יחידה בהקמה עם מנטליות של יחידת שמשון, יחידת מסתערבים. אני חושב שגם אגוז של היום יונקת משם. מגע מטווח קרוב. אגרסיביות. זו לא יחידה טכנולוגית".

חלפה כשנה מאז צוות פיני יוסף הצטרף לאגוז. הקצין התקדם, העביר לכמה חודשים את האחריות לרוני פלמר ששימש כמפקד צוות זמני ומיד לאחר מכן נמסר הפיקוד לסגן ארז. מפקד היחידה היה תא"ל במיל' צ'יקו תמיר שהקדיש המון מחשבה לתכנון, חתירה למגע, מודלים לפני מבצע, לסדר ומשמעת. כבר לא היה ניתן להגיע לחדר אוכל או לצאת הביתה ללא מדים או לנוע בלבנון בחופשיות עם מכונית מרצדס אזרחית. באותם ימים התקבל מודיעין על נוכחות מוגברת של פעילי חיזבאללה בחורש סבוך, ברכס רפיע שמעל נהר א-זהרני בלבנון. משם הם עולים אל המוצבים של צה"ל ומבצעים התקפות.

מפקד החטיבה המזרחית ביחידת הקישור ללבנון אלוף יאיר גולן לימים סגן הרמטכ"ל יצא לסיור באזור השורץ מחבלים ברכס הרפיע לבקשת מפקד אגוז, "אני ווייזל (סגן מפקד אגוז א.ב), מסיירים יחד ואנחנו חושדים שחיזבאללה עולה מכיוון אפיק הזהרני, מג'בל סוג'וד ורפיע ונכנס לתוך השטח ומטפס משם אל המוצבים שלנו. אמרנו: 'למה לחכות להם. בואו נתפוס אותם במקום הכי פחות נכון מבחינתם. ברגע שהם עולים אלינו. אגוז הכירה מצוין את האזור. היה לי קל לאשר את המבצע שיקרא מאוחר יותר נוף פראי. רעיון המבצע הוא מארב של 72 שעות כדי להגדיל את סיכוי ההצלחה ללכוד אותם".

ב-12 בספטמבר 1997,יצאו שלושה צוותים של יחידת אגוז אל רכס הרפיע. חיזבאללה מזהה תנועה לשטח ומתחיל לשגר פצצות מרגמה כדי להרתיע את לוחמי אגוז. אחרי שעות ארוכות של צעידה בסבך הצפוף והטיפוס על המדרון החלקלק הצוות הוותיק של ארז, הציב מארב בעלייה מאחת העמדות של חיזבאללה, הצוות השני שהתגייס בנוב' 95', נערך לפגוע מטווח רחוק במחבלים, והצוות השלישי הצעיר שהתגייס במרץ 96', הוגדר כמאבטח מרחב.

שלושה ימים במארב תחת הסוואה בתוך הסבך הצפוף עברו ללא אירועים חריגים. "היינו במציאות של פעילות כל כך אינטנסיבית. כל מבצע היה נראה כמו אימון גדול ב'שטח מאה' או בגבעות גורל. האווירה היתה חיובית. משימות לילה. משימות יום. כל כמה שעות מתחלפים במשימה. מי ער מי ישן. אם שומעים משהו נותנים מרפק או בעיטה ללוחם שישן לידך ומעירים את הכוח… חלפו שלושה ימים. יום שישי הגיע. מחליטים להתקפל לפי תכנון…. פתאום ארז המפק"צ זיהה מחבל בטווח של 150 מ' ופתח באש. שחר (לוחם) פותח גם באש. 'נתקלנו מלפנים… לזרוק תיקים…' ארז צעק. המחבלים פתחו באש. שמענו ממש את הצרורות שורקים לנו ליד הראש".

אוהד, סמל הצוות זיהה פעיל חיזבאללה והסתער לעברו בתוך הסבך עם שני לוחמים עד שעולים מולו בקשר ומזהירים אותו שנכנס לשטח השמדה של האויב ולכן עליו לחזור לאחור. הוחלט לשלח כלב של יחידת עוקץ, 'קליי', ותוך זמן קצר נשמעו צעקות.

לוחמי אגוז פתחו באש. בדיעבד התברר כי היו בשטח שלוש חוליות של חיזבאללה. הלוחמים סיפרו, "היינו מטרים בודדים מהמאחז שהם בנו בשטח. היו להם תיקים מבצעיים ברמה מאוד גבוהה. הבאנו מהם שלל מודיעיני. מספרי טלפון. הכול היה משופצר. אפילו קופסאות הסיגריות. הם לא הלכו עם מנות קרב. היו להם פיתות ולאבנה".

דממה השתררה לפתע. מאמץ של לוחמי אגוז לשמוע את התנועה של המחבלים בסבך. לפתע נשמעה צעקה שנסכה ביטחון בלוחמים. ארז המפק"צ, צעק לעבר אחד המחבלים שהסתתר: "תעל יא זלאמה. בוא אח שלי.. תעלה".

בסריקות אותרו שני מחבלים. השקט התחלף ברעש מחריד של התקפה. "השמיים היו אדומים", סיפרו הלוחמים שנכחו בשטח, "פצצות מרגמה נפלו 10 מ ' מאתנו. היו ניסים בלילה הזה. לא ברור איך אף אחד לא נפצע. ירי טילי טאו, צליפה, מקלעים. יותר מחצי שעה של ירי ואנחנו מתחפרים בשטח. בשלב מסוים הבנו שאפילו צבא לבנון יורה עלינו אש נ"מ. היינו בהסואה ברמה מאוד גבוהה. עד שהגיעו מסוקי קרב".

סגן שר הכלכלה האלוף במיל' גולן, סיפר השבוע, "שני מחבלים נהרגו והשאר ברחו. קל לברוח אתה פשוט מתחלק על התחת כי זה מאוד תלול. אחרי ההיתקלות. אני בעיישיה, עולה מולי צ'יקו בקשר ואומר לי : "אני רוצה להביא את הגופות. אני אומר לו: זה מסתדר לך? לא תהיו כבדים? אתה יודע מה? וואלה אחלה רעיון. אם זה מסתדר תביא, בלי חשיבה יותר מדי. אלו ימים אחרי אסון שייטת 13 בלבנון, יש חלקי גופות בידי חיזבאללה, יש הבנה שצריך להביא את הגופות".

צ'יקו עולה בקשר מול הכוחות ודורש להביא את גופות שני המחבלים שהרג הצוות של ארז. דממה משתררת בזמן שהלוחמים מסתכלים על הרכס התלול ומדמיינים את ההליכה בסבך עם שני אלונקות. הפקודה מתקבלת ומבוצעת למרות האתגר הפיזי והמבצעי שמא יעקבו אחריהם חוליות מחבלים.

"סמכנו על צ'יקו. היו לא מעט מבצעים שהוא הוביל אותנו בראש. לכן לא שואלים שאלות. אין חיה כזו. אם צ'יקו מבקש הוא יודע מה הוא עושה. כל המדינה דיברה על אסון השייטת שהתרחש עשרה ימים לפני. לחמנו איתם והבנו שרוצים להביא קלפי מיקוח כדי להחזיר חלקי גופות".
את אחת האלונקות סחבו לוחמים בפיקודו של הסמל הותיק אוהד. באזור המוצבים מסרו הלוחמים את שתי הגופות ללוחמים על גבי נגמ"שים. מאוחר יותר הגיעו ברגל למוצב ריחן, הזדכו על הציוד, ויצאו לאפטר של 24 שעות.

"כשהגופות מגיעות לריחן. מתחיל להיכנס מידע מודיעיני. אנחנו מבינים שיש פה משהו מיוחד רק אחרי כמה שעות שעוברות אנחנו מבינים שיש פה בינגו חבל על הזמן", סיפר יאיר גולן. גורמי המודיעין בגזרה וצ'יקו תמיר, העריכו יחד כי הסיבה לכך שכל הגזרה בערה והופעלה אש כבדה בצורה קיצונית כלפי הכוחות היא כתוצאה מכך שבכיר בחיזבאללה הצטרף לכוח ונהרג וגופתו עוד בשטח.

לוחמי אגוז כבר הגיעו לאזור הקריות. ממהרים ליהנות מהחופש. לפתע הטלפון הסלולרי מצלצל ומעבר לקו ארז המקפ"ץ, דורש מהם לחזור אל המוצב, נכנסים פנימה הלילה…להביא עוד גופה". הלוחמים לא ממצמצים, חוצים את הכביש וממהרים לתפוס טרמפים צפונה, חזרה למוצב ריחן. אחרי כשעה מתקשר שוב ארז ומודיע כי אין צורך, "הרגנו את הבן של נסראללה. את השאר כבר שמענו ברדיו", סיפרו הלוחמים. כך למעשה הפכה היחידה לאחת המפורסמות במדינה ובאותה נשימה לאימת לוחמי חיזבאללה.

אל"מ במיל' פיני יוסף, העיד על הצוות והיחידה אז והיום, "מבצע נוף פראי היה מבצע מלא תעוזה. ללכת למקום מאוד קשה לפעולה, הכי מפתיע מבחינת חיזבאללה ולחכות לו. זו אגוז. לא בכדי לאורך השנים יחידת אגוז הפכה להיות הגנרטור של צה"ל בהרבה מובנים, יחידה שמוציאה את צה"ל מקבעון שלו. זה גם בא לידי ביטוי במערכה שבין המלחמות בשנים האחרונות".

על מותם הטראגי של מפקדי הפלגות בשבוע שעבר, אמר "אני לא רוצה להיכנס לפרטי התחקיר שעדיין מתנהל. זה אירוע חריג שבחריג. הצטערתי מאוד לשמוע על מה שקרה. הכרתי את אופק אהרון באופן אישי. הוא היה פקוד שלי הוצאתי אותו לקורס קצינים ואחר כך הוא היה חניך שלי במלט"ק (המכללה לפיקוד טקטי). צריך לתחקר. חובה להפיק לקחים אסור שמקרים כאלה יקרו אבל אל תשפכו את התינוק עם המים. בעיקר טעות בשיקול דעת. זו יחידה מאוד חשובה לצה"ל ואין לה תחליף. אני מאמין שהיא מספיק חזקה לצאת מהמשבר הזה". אחד מוותיקי היחידה אמר, "זו יחידת הקרב מגע הכי טובה בצה"ל. זו יחידה שמתמחה ללחימה בטווחים קצרים. במגע.

בחיכוך גבוה. לצערי הרב האירוע שהיה בשבוע שעבר…אחת הסיבות שהתוצאות כל כך קטלניות בגלל שהלוחמים ביחידה יודעים להשתמש בנשק שלהם בצורה כל כך יעילה. במקרה הזה זה היה לרעתנו מאוד. לא קל לפגוע באנשים בלילה מטווח של 15 מ'. ליחידות מיוחדות האחרות יש אופי אחר. המסלול של אגוז הוא מאוד לוחמני. לא רק ניווטים אלא גם באש בלילה מתארים מורכבים, שמצריכים לוחמה זעירה. נוף פראי הוא דוגמה לזה. מבצע שכל כולו מגיע מחתירה למגע בטוח קצר ובשטח קשה. יש הבדל עצום בין פצצה של אף-16 לבין אנשים שנפגשים עם האויב שטח שלהם בלחימה. זה מערער אותם. זה גורם להם להפוך להיות מטורפים לנטרפים".

פלמר, שהיה ממובילי הקמת כוחות המילואים של אגוז, ונלחם גם במבצע עופרת יצוקה ,אמר השבוע, "DNA של אגוז לדעתי שינה את כל צה"ל. חד משמעית. המפקד הראשון ארז צוקרמן הביא את הערכים שלו מהשייטת, מה שנקרא הכול אפשרי. הוא לקח אותנו למקומות משוגעים. אחר כך הגיע צ'יקו. אני מגדיר אותו כרב אומן. היו מבצעים דימיוניים בתקופה שלו. גם במערות של חיזבאללה. לא ארחיב על זה. אחר כך הגיע חגי מסיירת מטכ"ל. אז קיבלנו מכל אחד מהם משהו. איך אני קובע שהשפענו? הייתי מכשיר בכל יום ראשון יחידות אחרות בצבא כי הם היו עולים למות. הם לא ידעו איך להילחם בלבנון. היו לי סדנאות לפלס"ר 7, סיירת גבעתי , נח"ל, צנחנים, אפילו שייטת 13 לפני שירת הצפצפה התאמנו יחד עם הצוותים בשטח של מתקן אדם. דעתי עד היום שיכולנו כאגוז, לסיים את העבודה בלבנון. שינינו את התמונה. אם היו לנו עוד שנתיים לא היו נשארים לוחמים לחיזבאללה".

כשהערתי שמדובר באמרה ממש יומרנית הוא אמר, "הגענו לרמה מקצועית מאוד גבוהה, הכרנו אותם, איך הם חושבים, כל חייל באגוז ידע להוביל קרב עצמאית, חוליות אחוריות באגוז היו הורגות מחבלים, אגוז גדלה, לפלגה ג' ופלגה ד'. הוכחנו אז שצוות יכול היה להחזיק גזרה של גדוד בגלל ההתמחות וההבנה של השטח והמרחב. אני לא אשכח את הלילות המושלגים שטיפסנו עם 60-70 ק"ג על הגב מצד אחד ומצד שני עולים בשנייה על מסוקים ועושים דברים דימיוניים. זה כלל משמעת והפקות לקחים ברמה של חיל האוויר".

אך עדיין ברקע מהדהד לו האירוע הקטלני בנבי מוסא בו מפקד צוות יורה בשני מפלגים בגלל טעות בזיהוי והחלטות שגויות שבשלב זה נחקרות על ידי מצ"ח, מפקד אוגדה 98 תא"ל עופר וינטר וועדת מומחים בראשות האלוף במיל' נועם תיבון. האירוע בנבי מוסא מטלטל את היחידה ואת ותיקי הלוחמים והמפקדים מהעבר. חלקם המומים מהממצאים אך נזהרים לא למתוח ביקורת ישירה. גולן, סיכם את האווירה, "זו מכה נוראית ליחידה חזקה. מכה מתסכלת בטירוף. ראיתי בזמנו את דובדבן באירוע הירי הדו צדדי בכפר עצירה א-שמאלייה (שלושה לוחמי דובדבן שזוהו כמחבלים נהרגו על ידי חבריהם במהלך מעצר מבוקש בכיר א.ב) זה היה מזעזע. לכן, זו שאלה של מנהיגות. כשיש מנהיגות טובה יוצאים מזה".