בשבוע שעבר התבססה במערכת הביטחון ההבנה כי שני האסירים הביטחוניים הנמלטים, שנתפסו רק בליל ראשון, חצו את קו התפר ומסתתרים בג'נין. רסיסי המידע החלו להצטבר, והעיניים היו נשואות לעבר ראש שב"כ נדב ארגמן ומ', ראש מרחב איו"ש וירושלים בשב"כ, שנדרשו להכריע כמה גבוהה הסבירות ששני האסירים, או לפחות אחד מהם, מסתתרים במבנה במזרח העיר, שעליו התקבל מידע מודיעיני. אם כוחות ימ"מ וצה"ל היו מכתרים את המבנה הלא-נכון, היו יכולות להיות לכך השלכות על מלחמת המוחות בין הצדדים: האסירים עשויים היו לעבות את ההגנות על מקום המסתור או להיערך לקרב, ויתרון ההפתעה של כוחות הביטחון היה נפגע. לבסוף ארגמן ומ' הכריעו - ונתנו אור ירוק למבצע המעצר.
במקביל, השלים אלוף פיקוד המרכז יהודה פוקס את אישור התכניות לכלל היחידות המעורבות, כשכל כוח מצה"ל, ימ"מ, מג"ב ושב"כ נערך לעשרות תרחישים ותגובות אפשריות, כמו למשל למקרה שהאסירים הספיקו להימלט מהמבנה, או שרק אחד מהם מסתתר נמצא בו; או תרחיש של זרימה של חוליות חמושים מכל הכיוונים, והרוגים ופצועים לכוחות הביטחון כתוצאה מקרבות ירי, פינויים תחת אש מהשטח, ואף התבצרות של האסירים במבנה כולל שימוש במקלעים, טילי נ"ט וירי צלפים.
שעת הפעולה נקבעה ל-1:30 בלילה. שיירות של כלי רכב בהובלת כוחות שב"כ וימ"מ החלו לזרום אל האזור בו נמצא המבנה, חלקם סמויים וחלקם גלויים. באותן דקות הגיע פוקס אל החמ"ל של שב"כ, משם נוהל מבצע המעצר, מה שמסמל יותר מכל את השותפות המבצעית.
בשלב הראשון כיתר מעגל לוחמים ראשון את הבית, בגיבוי כוחות צלפים, חוליות נ"ט, מפעילי כלבים, וכן כלי טיס מאוישים ולא מאוישים שחגו באוויר. רק לאחר מכן החל מעגל שני של לוחמי צה"ל לבודד את האזור מחוליות חמושות וממתפרעים. לאחר שכל הכוחות התמקמו, ניתן האישור להתחלת השלב "הרועש".
בשלב הזה כרז אחד ממפקדי הימ"מ לאסירים לצאת החוצה בידיים מורמות. לדברי גורמים שנכחו בג'נין, שלב ההיערכות בשכונה ארך כשעה ושלב המשא ומתן כחצי שעה. האסירים הציצו החוצה והבינו כי צה"ל נמצאו בכוחות גדולים וכבדים באזור וכל נתיבי המילוט מאובטחים, כולל צירי הגישה של חוליות חמושות מאזורים אחרים בג'נין.
"הם פשוט הופתעו מאוד"
לדברי גורם ביטחוני בכיר, שהיה מעורב בפיקוד על האירוע, הכוחות בשטח נערכו לעבור בין שלושה מבנים שונים כדי לעצור את האסירים, אם יסתבר שהמודיעין לא מדויק. גם דחפורים של חיל ההנדסה הגיעו לאזור הפעולה כדי למוטט את המבנה תוך כדי המבצע.
"כל אירוע במבצע הזה היה יכול לדרדר אותו לסרט וכבר היינו בעבר במצבים האלה שאנחנו נגררים למבצע ממושך שיכול לעלות על שעה ולהגיע ל-48 שעות במקרה הטוב", הסביר הגורם הבכיר, "בפועל הם פשוט הופתעו מאוד. הם היו בהלם מהחשאיות של הכוחות שהגיעו במהירות, ומהעוצמה. לכן הם הגיבו כמו שהגיבו, נכנעו בלי קרב והסגירו את עצמם. אם הם רק היו פותחים באש היינו בסיטואציה אחרת. רק לחשוב על רימון אחד שהיה נזרק על הכוח או צרורות ירי מטווח קצר".
לפי הערכות מוקדמות של צה"ל ושב"כ, האסירים הביטחוניים לא התכוונו להרים ידיים אלא להילחם. "בן אדם שבורח את כל הדרך מכלא גלבוע עד ג'נין לא מחכה לראות אם יתפסו אותו", אומר הגורם הבכיר. עם זאת, גורמים אחרים מסבירים כי האסירים היו ככל הנראה נתונים תחת לחץ כבד והבינו שכדי לא לפגוע בבני הבית עליהם צריכים להסגיר את עצמם ללא קרב.
"כשאתה נתפס עם המכנסיים למטה, כשאתה אורח אצל אנשים אחרים, אתה שואל את עצמך: האם אני מתאבד? הופך להיות שאהיד או שכמה מבני הבית יהיו שאהידים איתי? והאם הבית הזה ייהרס?", אומר הגורם. גורמים אחרים אף טענו כי "ההחלטה שלהם מלמדת את מידת ההרתעה שיש בהריסות בתי מחבלים", וציינו את השיחה בין אחד האסירים לאביו תוך כדי שלוחמי הימ"מ כורזים לו לצאת החוצה, במהלכה הוא אמר שבחר שלא להילחם עד מותו מפני שחס על חיי האנשים במבנה, שכנראה לא ידעו שהוא אסיר נמלט או שלא ראו אותו כלל באותו החדר.