המג"ד שגבר על הסורים: "ידעתי שנצליח, שדוד ינצח את גוליית"

כעת ישבו השניים תחת רשת צל שנמתחה במרכז מוצב "הבוסטר" שמשקיף על רמת הגולן הסורית ונפשי שטח בפני החיילים הצעירים את משנתו בנוגע לקשר שבין השריונר לטנק: "כשהייתי מג"ד 74 נסעתי לסדנת הטנקים בג'וליס וביקשתי לקבל את הטנק שהמספר שלו הוא 188074 (כלומר- מספר סידורי שמורכב ממספרי החטיבה אליה השתייך והגדוד שעליו פיקד, א.א). הטנק נפגע במהלך המלחמה ונאלצתי להחליף אותו ולעבור לטנק אחר", סיפר השריואני הוותיק.

"הסתיימו הקרבות, אני בתפקיד סמח"ט וצריך להחזיר את החטיבה לקו ברמת הגולן. טנק סדיר נכנס, עושה חפיפה עם טנק מילואים. ואני אומר לקמב"ץ: 'דני, תראה את הטנק'. הוא אומר 'עזוב, כל הטנקים אותו דבר'. אמרתי לו: 'תקשיב לטנק'. הוא אומר: 'עזוב, כולם אותו דבר'. קפצתי והסתכלתי, ומה כתוב על חרטום הטנק? 188074. אמרתי לקצין: 'זה הטנק שלי, בוא נתחלף'. אמר שלא אכפת לו. רצתי לטנק שלי הוצאתי ממנו את מכשירי הקשר והמפות וחזרתי לטנק שלי. נכנסתי אליו, מסדר את צריחון המפקד, מסדר את הצידוד ואומר לו: '074 אנחנו שוב צוות'".

ביום כיפור, לפני 48 שנה, מצא עצמו נפשי מפקד על גדוד שריון שהיה עליו לעמוד בפרץ ולבלום גלים אדירים של שריון סורי. "ידעתי שנצליח, ידעתי שדוד ינצח את גוליית", אמר נפשי. כל השבועות והחודשים שקדמו למלחמה הוא הכין את אנשיו כדי שיגיעו חדים ובשיא הכושר המבצעי לאותם ימים גורליים.

אבל מחיר הניצחון היה כבד; במלחמה נהרגו 79 מחיילי חטיבה 188 עליה נמנה גדוד 74. באותו יום כיפור הוא לא שיער שהוא בפתחה של מלחמה, אבל לדבריו הגדוד היה מוכן ודרוך למה שהיה מוכר באותם ימים כ"יום קרב". אותה דריכות החלה כבר אחרי ה-13 בספטמבר 1973, כשמטוסי חיל האויר הישראלי שהיו בדרכם לגיחת צילום מעל סוריה, הותקפו בידי מטוסי מיג 21 סורים ובקרב שהתפתח טייסי חיל האויר הפילו 12 מיגים. כוחות צה"ל ברמת הגולן ידעו שתגיע תגובה סורית.

גם ביום כיפור שמר נפשי על דריכות. המפקדה שלו הוצבה סמוך לבניין הגדול ששימוש את המשטר הסורי בגולן, עד 1967. "בבוקר, לפני ערב יום כיפור אני מקבל טלפון שהאלוף רוצה לפגוש אותי בהר ורדה (האלוף יצחק חופי, מפקד פיקוד צפון, א.א.). אחר כך האלוף נקרא לשתי פגישות במטכ"ל והוא לא הגיע לפגישה אתי. אבל אני כבר עשיתי סיור ובדקתי שכולם מוכנים ליום קרב. לקראת הצהריים התקשרו אלי מהחרמון ואמרו שהסורים מורידים רשתות הסוואה. בהמשך אמרו לי שכל הצבא הסורי מוריד רשתות הסוואה. עליתי לחרמון והסתכלתי. ידעתי שבשתיים בצהריים יתחיל יום קרב. אמרתי לחיילים לשתות ולאכול מנות קרב ולא לצום. אמרתי לעשות תיאום כוונות. בחמש דקות ל-14:00 הכול נפתח. אמרתי למח"ט שהפסקנו את הצום ואני רוצה אישור לצאת מהחניונים. אמר לי שזה יום קדוש. התעקשתי וקיבלתי אישור. יצאנו מכל החניונים."

נפשי מתאר את אותם רגעים בצורה יבשה וכרונולוגית, ללא דרמה. אבל התמונה שמצטיירת היא תמונה של תופת: "איזה ארטילריה. במכה ראשונה הם ירו 30 אלף פגזים, ומטוסים ממש מעלינו. נדמה לך שאתה רואה את הטייס מחייך. כמעט 600 טנקים תקפו אותנו בגיזרה הזאת, גלים גלים, זה לא הפסיק".

הוא מתאר לפרטי פרטים את השתלשלות הקרבות, גם בשיחה עם טכורש בתוך בניין המנהלה הסורי ואחר כך במוצב הבוסטר, כשממול פרושה מולם רמת הגולן הסורית. הוא מכיר גם גבעה, כל כפר, כל קפל קרקע וכל ערוץ.

הדגש שלו הוא על רמת המוכנות הגבוהה בה נמצאו לוחמי הגדוד. כל אחד הכיר את כל מקצועות השריונר, הם עברו הכשרת עזרה ראשונה וקיבלו תדריכים על צבא האויב."היתה היכרות קרובה עם הצד השני. זה נותן ביטחון ללוחם", הסביר וציין עוד ש"כל חייל בצוות למד תפקידים נוספים, במלחמה זה עזר. כל הלוחמים עברו הדרכה מחובשים. כשביקרתי את הפצועים בבתי החולים, הרופאים ציינו את הטיפול הראשוני הטוב שהם קיבלו".

במשך עשרות שנים, עד לשנים האחרונות, כשסיפור חטיבה 188 במלחמת יום כיפור החל להיות מסופר, נשאו מפקדי החטיבה ולוחמיה תחושה של עלבון צורב ואפילו בגידה, על כך שסיפור הגבורה שלהם ביום כיפור לא סופר במלואו. התחושה היתה כי חטיבה 7 זכתה בתהילה כולה.

בחטיבה 188 נפשי ואנשיו נחשבו תמיד לדמויות מוערכות, כך עד היום. השריונרים הצעירים במוצב הבוסטר הופתעו לגלות שהאדם המבוגר שהגיע יחד עם סא"ל טכורש הוא נפשי שעליו שמעו בהרצאות מורשת קרב. על תפקודו במלחמה וקרבות הבלימה שהוביל קיבל את עיטור העוז. "באומץ ליבו, בקור רוחו ובכושר מנהיגותו ליכד את יחידתו המפוזרת, הפיח בחיילים רוח קרב ודבקות במשימה - ובכך מנע את נפילת המוצב, ששימש לאחר מכן קרש קפיצה בהתקפה", נכתב בהחלטה להעניק לו את העיטור.

"אם אני כמג"ד מהסס, שומעים כולם בקשר וזה לא עובד. צריך להשרות ביטחון. אחרון הנהגים שומע אותי. זוכרים לי את השקט", אמר. "לא ישנתי כל המלחמה. ידעו שמה שאני צריך כדי להחזיק זה מימיה עם מים, סוכריות ממנת קרב וחלבה. זה החזיק אותי. בלילות הקרים התכסיתי במפה . לא ישנתי עד שהסתיימה המלחמה. פה ושם שינה טרופה של כמה דקות. כשהודיעו על הפסקת אש, בהתחלה אתה לא מאמין. על קצה התותח עומדים שני דרורים והשיר blowin' in the wind מתנגן לי בראש".

"אין לי תשובות כי הכול הלך לכל הרוחות. אני יודע שהחטיבה שחוקה ופגועה, חטיבה שבע לקחה את ההילה, למרות שכל המלחמה לא ראיתי אותם, וצריך לבנות הכל מחדש. לא לחינם מסדר חטיבתי באימון שאחרי המלחמה היה ליד גמלא. כשכל הטנקים גלשו לשם ידעתי שנקמנו את נקמת המורדים בגמלא. זה היה מסדר של הקמה והחטיבה נשארה אותה חטיבה- אותה רוח. מובילים אותם שלושה דברים: הכרת האדם, הטנק והאויב".

טכורש, מקשיב בריכוז לדברי נפשי. "אני לוקח ממנו את הברק בעיניים", אמר אחרי קרוב לשעתיים של סיור משותף ושיחות ביניהם. "לדבר על הדברים האלה ככה, אחרי 50 שנה...אני גם לוקח ממנו את העיסוק במקצוע ולוקח את המוכנות - עד כמה המוכנות של צוות הטנק ומחלקת הטנקים משפיעה וגורלית בשעת מלחמה. ככה מחנכים גם היום ומשקיעים המון מרץ ואנרגיה בחידוד של הקצה הזה, כדי שינצחו את הארוע שיגיע, ואת הקרב במלחמה".

בפגישה עם נפשי קל מאד להיסחף לסיפורי מורשת קרב או ללחוץ על נקודות רגישות על כך שלוחמי חטיבה 188 נדחקו שנים רבות לקרן זווית, אבל ניכר בו שהוא במשימה חשובה יותר; "אם אני יכול למנוע שריטה מחייל אחד , אדבר בכל מקום אליו אוזמן", אמר.

"אתה הולך לתקופה לא קלה", הוא אומר לטכורש ועובר לדבר על לבנון. "הייתי בכל הכפרים האלה בלבנון. נתקעתי שם פעם יומיים כי טנק הדרדר לואדי. צריך לדעת איך לנסוע על הכבישים שם. הזחלים צריכים להיות מקבילים לטובה. צריך לעשות מירכוז זחל", אמר לטכורש בשפת השיריונאים.

חשוב לו לתת טיפים קטנים ועצות מעשיות, כמו המסטיק שמדביקים על נוריות בתוך הטנק, כדי שהאויב לא יזהה אותם בעזרת אמצעים לראיית לילה, אבל בעיקר הוא מרגיש בשליחות להנחלת המורשת. "מורשת היא לפיד שמאיר את הדרך. אני רואה את הילדים האלה, אני מאוהב בהם, הם הממשיכים שלי. את המורשת צריך להעביר כמו לפיד כדי לשמור על ערכי המצויינות, הרעות ועל ההבנה שצריכים להיות הטובים ביותר ולהיות מוכנים למלחמה", הסביר.

"אחד הדברים שמאפיינים את גדוד 74 הוא החיבור למורשת" הבהיר טכורש וסיפר כי "אחד הדברים החזקים שאני חוויתי היה כשבאו לוחמי מילואים לטקס החלפת מג"ד. אף פעם לא ראיתי דבר כזה".

במהלך הסיור, בנסיעה מהרמפה עליה עומד עדיין טנק הצנטוריון בו נלחם נפשי, לעבר מוצב הבוסטר, הוא מבקש לסטות לרגע לתוך חניון קטן בתוך מטע תפוחים של חקלאים דרוזים ובתוכו אנדרטה שהקימו אחרי המלחמה לזכר חללי הגדוד במלחמת יום כיפור. "זה הדביר של גדוד 74, זה מקום קדוש", הבהיר.

טכורש מבהיר כי "חיילי הגדוד מגיעים לאנדרטה לפני כל אימון. זו מסורת שהשתמרה". על לוח מתכת גדול הולחמה המלים: "על רכסים אלו בקרבות הבלימה האכזריים והעקובים מדם נפלו בחירי חיילי ומפקדי עוצבת 'ברק', בחסמם בשריונם ובגופם את הפולש הסורי. כבוד ותהילה לגיבורים". נפשי שותק רגע ואחר כך אומר: "במלחמה כולם היו גיבורים; השקמיסט, החייל מהמחלקה הטכנית. הם הגיבורים. אם לא הם, מי היה מביא לי פגזים, מי היה מחליף לי בלילה קנה תותח, מי היה מביא בלילה דרישת שלום מהעורף? השקט והמקצוענות נמשכים עד היום וטנק המרכבה נותן להם מה שהיה חסר לנו. 74 היום טוב מ-74 שהיה שלי. זה דור אחר וטנק אחר. הגבעות נשארו אותן גבעות, אבל שדה הקרב השתנה ואני סומך עליהם".