יותר מפעם אחת פגשתי את זכריה זביידי במהלך ביקוריי בג'נין ובמחנה הפליטים של העיר. בתקופות שבהן היה מבוקש שנע עם חבורות של חמושים סביבו, נכונים אליי קרב, אך גם לאחר שזכה לחנינה (חלקית) מצד ישראל, במסגרת הסכם החנינה למבוקשי הפתח בשנים בקיץ של 2007.
קצת פחות משנתיים לאחר אותה חנינה, קיבל זביידי משרה רשמית במשרד לענייני אסירים ברשות הפלסטינית ובמקביל מונה למנהל התיאטרון במחנה, לצדו של חברו הישראלי ג'וליאנו מר. במשך כל השנים הללו, ניהל זביידי יחסי אהבה-שנאה עם ישראל ועם התקשורת הישראלית. הוא דיבר עברית מצוין, הכיר את כל העיתונאים שעסקו בזירה הפלסטינית אישית ולכולנו היה את מספר הנייד שלו בחיוג מקוצר.
למעשה, בכל פעם שרציתי להיכנס לעיר ג'נין בשנים הפרועות של הכאוס בגדה, התקשרתי אליו כדיי לתאם עמו כניסה שלי לג'נין, כדיי לוודא שהמצב בטוח מספיק ושלא יאונה לי רע. זביידי, באותן שנים, היה לא פחות מהשריף המקומי - זה שהעניש עבריינים ודאג להשליט סדר במחנה.
היחסים המורכבים שלו עם הצד הישראלי החלו כבר בילדותו, כשנמנה עם קבוצת הילדים של ארנה מר חמיס (אמו של ג'וליאנו) שלימדה תיאטרון במחנה. כל חברי אותה קבוצה נהרגו, ואחד מהם נאסר לשנים רבות בכלא הישראלי. גם כמה מבני משפחתו נהרגו על ידי כוחות צה"ל. במהלך מבצע חומת מגן כבר הפך לאחד הפעילים המרכזיים בלחימה מול ישראל במחנה הפליטים, בין היתר באותו קרב מפורסם שבו נהרגו 23 חיילים ישראלים וכ-55 פלסטינים.
בעקבות אותו הקרב, שבו רוב בכירי ארגוני הטרור במחנה הפליטים נעצרו או חוסלו, הפך זביידי מהר מאוד למעין מפקד מקומי, שהוביל את פעילי הפתח במחנה אך זכה לכבוד והערכה גם בקרב פעילי הג'יהאד האסלאמי וחמאס.
זביידי מעולם לא הסתיר את נכונותו להילחם בישראל ולהמשיך לבצע פיגועים, אך בעקבות ההסכם בין ישראל לרשות ב-2007, משהו שם השתנה, אולי אפילו נשבר. בריאיון לעיתון "הארץ" שקיימתי איתו בג'נין ב-2008, הכריז זביידי במרירות רבה כי "האינתיפאדה כשלה". כששאלתי אותו לסיבות לכך הסביר בדרכו הישירה מאוד: "כי הפוליטיקאים שלנו זונות. ההנהגה שלנו זבל... הובסנו. הפיצול והפילוג הפוליטיים חיסלו אותנו, לא רק מדינית, הם חיסלו את הזהות הלאומית. היום אין זהות פלסטינית".
"תלך לכל אדם ברחוב ותשאל אותו 'מי אתה?' הוא יענה לך, 'אני פעיל פתח', 'אני פעיל חמאס', או כל ארגון אחר, אבל לא יגיד לך 'אני פלסטיני'", הסביר אז זביידי. "כל ארגון מניף את הדגל שלו, אך אף אחד אינו מרים את דגל פלסטין... אני מרגיש שנטשו אותנו, את פעילי אל-אקצה, שכחו מאחור. אנחנו צועדים לעבר שום מקום, לעבר הרס מוחלט. העם הפלסטיני נגמר. חלאס. חמאס עולה לשידור בטלוויזיה שלו ואומר 'פתח בוגד'. יעני, 40% מהעם בוגדים. ואז פתח עושה אותו הדבר ויש לך כבר 80% בוגדים".
זביידי צפוי כעת ליהנות ממעמד של סופרסטאר בציבור הפלסטיני, ולא רק בגדה. התמונות שלו מתנוססות כעת בכל תהלוכה בעזה. גם אם ייעצר בסופו של דבר, התהילה הזו תלווה אותו לעוד הרבה שנים קדימה, ואולי אפילו תסייע לו במה שלא הצליח לעשות עד כה - להיכנס לפוליטיקה. אם ינסה להימלט או להתנגד באש למעצרו, הרי שתוענק לו "תהילת עולם", וזביידי יהפוך ל"שהיד", אגדה בחייו ובמותו.