רצף הסצנות היה די מעליב. שלשום דיבר נשיא בית משפט השלום בירושלים, השופט שמואל הרבסט, על אריה דרעי כעל מי שהפנים חטאיו ושיבח אותו בפניו על כך. הוא דיבר על כך שדרעי החליט להדיר עצמו מהחיים הציבוריים וממוקדי הכוח, ומשכך, בין השאר, פסק שהוא מקבל את הסדר הטיעון המקל שדרעי והתביעה חתמו עליו. יממה עברה, וכמו בסרט עוקץ קלאסי, הגיבור התחמן מסיט את מבטו לקהל וקורץ.
לא הפנמת חטא ולא נעליים, לא התרחקות ממוקדי הכוח ולא גרביים. אם היינו צריכים את ההוכחה הניצחת קיבלנו אותה אתמול. המנגנון שהפעיל את אריה דרעי מודל 99', הוא אותו מנגנון של דרעי מודל 2022: אז כמו היום, דרעי נמנע מלתקוף את מערכת האכיפה והמשפט במהלך ההליכים הפליליים כל עוד זה שירת את האינטרס שלו. משעה שהורשע (והפעם עוד במסגרת הסדר, כלומר על סמך הודאתו באשמה), הוא פצח בקמפיין עדתי מסית, כשהפלטפורמה היא התיק הפלילי שכביכול תפרו לו.
מסיבת העיתונאים אתמול נשמעה כמו שריקת בוז גסה במיוחד לכיוון הפרקליטות שחתמה עם דרעי על ההסדר, וכלפי השופט שאישר אותו. דרעי, כך הסתבר, הודה באשמה רק בכאילו וממש ממש לא "הפנים את החטא", שכן אתמול במסיבת העיתונאים, כשתמונת הילד המזרחי הרעב (שחקן, כן?) מאחוריו, הוא הודיע לאזרחי מדינת ישראל שתפרו לו תיק מכיוון ששמו הוא אריה מכלוף דרעי, כלומר מכיוון שהוא מזרחי.
בעבר כתבתי פה, ואני עדיין עומד על כך: תיק דרעי היה צריך להיסגר. נקודה. לא היתה כל הצדקה לעינוי הדין שחווה. החקירה הזאת יצאה לדרך כמגה חקירת שוחד, גניבה מעמותות, הלבנת כספים ומה לא, ונמרחה במשך כמעט שש שנים (אגב עינוי דין קשה גם כך, לכן לא ברור לי למה דרעי היה צריך "לעגל" במסיבת העיתונאים את המספר ל-7. הרי היועץ לשעבר, אביחי מנדלבליט, הכריז על פתיחת החקירה באפריל 16'. מילא).
ככל שהתיק נמרח יותר והתכווץ יותר, מנדלבליט יותר ויותר איבד בו עניין, אבל פרקליט מחוז תל אביב, מיסוי וכלכלה, יוני תדמור, התעקש על אישום פלילי בעבירות מס. מנדלבליט זרם איתו. החל מו"מ אינטנסיבי ומעייף עם דרעי ועורך דינו, נבות תל צור, שהסתיים בהסדר הטיעון המקל, שלפיו דרעי יודה בשתי עבירות מס, ישלם קנס וירצה מאסר על תנאי. העיסוק בשאלת הקלון נדחה.
זה היה פתרון עלוב לסיום כלשהו של התיק הזה. התיק היה צריך להיסגר. משהתיק לא נסגר, ודרעי הודה בביצוע עבירות מס, הוא מאותו רגע אדם שהורשע בפלילים. לא גיבור. אם נשמעת לכם מבלבלת הקביעה הזאת, אנסה לפשט: דרעי ביצע עבירות מס. נקודה. דעתי האישית היא שלמרות זאת היה צריך לסגור את התיק במסגרת הגנה מן הצדק בשל עינוי הדין שחווה ללא כל נימוק משכנע. זה לא קרה. הוא הודה. הוא כרגע מורשע בפלילים על סמך הודאתו באישומים נגדו.
אזרחים רגילים שנקלעים לחשדות לפלילים יכולים למצוא עצמם חותמים על הסדרי טיעון על אף שהם מאמינים בכל לב בחפותם, וזאת מהחשש האותנטי לגורלם בבית המשפט ומהפחד שלא יצליחו לעמוד בנטל הכספי של ניהול משפט ארוך. זה מצב עגום אבל אמיתי. בינו לבין עצמו, בינו לבין משפחתו, גם דרעי היה יכול לנהל מערכת שיקולים כזאת. למערכת שיקולים כזאת, בין אם היתה ובין אם לא, לא יכול להיות זכר שעה שהוא כמנהיג ציבור מסביר את החלטתו לחתום על ההסדר. במילים פשוטות, איש ציבור לא יכול לומר לאזרחים: חתמתי על הסדר טיעון רק בכאילו. לא באמת ביצעתי עבירות פליליות. דרעי לא רק שהודיע אתמול כי בפועל הונה את בית המשפט, הוא גם אמר שהסיבה לאישומים בפלילים בעבירות המס הללו היא היותו בן עדות המזרח. כמה עלוב.
מסיבת העיתונאים הזאת השלימה את תחושת הדז'ה וו שהחלה בשעת שידור גזר דינו. דרעי הסכים שהקראת גזר דינו תהיה הפרק הראשון בפיילוט של נשיאת בית המשפט העליון של שידורי הקראות של החלטות משפטיות בעלות עניין ציבורי. צחוק הגורל הוא שבשנת 99' כבר היה פיילוט כזה, אמנם רק של שידור קולי. התיק הפלילי אז היה של אזרח ישראלי ששמו - אריה דרעי. גם אז, לאחר שתיקה תקשורתית, מרגע שהכרעת הדין ניתנה, פצח דרעי בקמפיין חברתי-עדתי באמצעות קלטת המכילה תוכן בזוי ומסית תחת הכותרת "אני מאשים".
את ההשראה לכותרת הזאת הוא קיבל מקבוצת עיתונאים שהגנו עליו אז במאמריהם, ואהבו להתייחס אל עצמם כאל גרסה מודרנית של אמיל זולא, העיתונאי הצרפתי שהתפרסם בזכות ה-J`accuse ("אני מאשים"), שבו חשף את פשעיהם האנטישמיים של תופרי עלילת דרייפוס. באותה קלטת שהופצה אז בציבור נערכה השוואה בין ביתו הצנוע כביכול של אריה דרעי בשכונת הר נוף (הוצגו צילומים של משפחתו מצטופפת בדוחק באיזה חדר), לבין בתיהם המפוארים לכאורה של דורית ביייניש, מי שהיתה פרקליטת המדינה כשנפתח נגדו התיק, התובע בתיק שלו, יעקב רזניק, של מפכ"ל המשטרה אז, יעקב טרנר, וכמובן של השופט שהכריע את דינו, יעקב צמח.
"הם חושבים שהמדינה שלהם", צווח אז דרעי בקלטת הבזויה הזאת, וכך הביא לעולם את התיאוריה המפורסמת לפיה ישראל הראשונה מדכאת מנהיגים מזרחיים באמצעות מערכת אכיפת החוק. העובדה שראש ההרכב שהרשיע את דרעי, יעקב צמח, נולד במוסול שבעיראק, אותה ארץ שבה נולד מנהיגה הרוחני של תנועת ש"ס, הרב עובדיה יוסף, לא ממש הזיזה למפיצי התיאוריה, כמו ששנים אחר כך זה לא יזיז לה, כשאדמונד לוי יחמיר בבית המשפט העליון את עונשו של שלמה בניזרי משנה וחצי לארבע שנים. לוי, לא רק שגם נולד בעיראק, הוא גם היה בעברו פוליטיקאי רשמי של הליכוד, והחזיק באופן מובהק בעמדות ימניות.
דרעי מחזיר את ש"ס לשנות התשעים - וזה עצוב לראות
היו מאיתנו מי שחשבו שדרעי השתנה עם השנים, הפך ליותר ממלכתי, מתון, שקול. אתמול זה התפוצץ להם בפנים. דרעי דיבר אתמול על כך שהוגש נגדו כתב אישום משום ששמו הוא אריה מכלוף דרעי, כשמאחוריו תלוי הפוסטר של הילד המזרחי הרעב מאותו קליפ שהופץ ברשתות מיד לאחר שדרעי הודה בעבירות. באותו קליפ רואים ילד שאמו לא יכולה לקנות לו מצרכים שהוא מבקש, כשמאחוריו גבר רוסי לבן קונה אוכל יקר לחתולים. דרעי והפוסטר של הילד לאחר הכרעת הדין, זו המהדורה החדשה של "אני מאשים" עם הבתים של צמח, בייניש, טרנר ורזניק.
והכי מצחיק, או עצוב, תחליטו בעצמכם: כשמנה השופט הרבסט את הסיבות מדוע לאמץ את הסדר הטיעון הוא כתב: "הנאשם, איש ציבור מזה שנים רבות, מדיר עצמו מעתה מרצון בעיסוק בצרכי ציבור....הנאשם לא ייגע עוד בצרכי ציבור הכרוכים בתוכם עיסוק כלכלי, וזאת בשל התרחקותו מהזירה הציבורית". ובכן, למחרת במסיבת העיתונאים לא רק שדרעי הודיע שהוא נשאר יו"ר ש"ס, ושבכוונתו לנהל את התנועה מתוך הכנסת, סיעת ש"ס הודיעה כי תעסיק אותו כיועץ פרלמנטרי, מה שיאפשר לו להסתובב חופשי בתוך המליאות, הוועדות, והיכן שירצה בבית המחוקקים.
מעבר לנזק הציבורי שדרעי מחולל לציבור, עצוב לראות מה הוא עושה לתנועת ש"ס. מאז התיקים הפליליים הרבים שנכרכו בשמה, התנועה הצליחה להתרחק מהדימוי המעיק הזה. הקמפיינים והאג'נדות שלה כבר שנים אינם קשורים לתיק פלילי של מנהיג זה או אחר. ברור לחלוטין שזאת בדיוק הסיבה בגינה הרב עובדיה יוסף לא רצה בשובו של דרעי להנהגת המפלגה. אתמול החשש התממש. דרעי מחזיר את ש"ס לשנות התשעים. הבעיה היחידה בקמפיין החדש של דרעי היא שאת תפקיד "מנהיג המזרחיים" שנתפר לו תיק משום שהוא "מנהיג המזרחיים", גנב לו בשנים האחרונות, אחד אחר, בנימין נתניהו שמו.