בסוף ינואר הקרוב יסיים ד"ר אביחי מנדלבליט את כהונתו כיועץ המשפטי לממשלה. עוד תהיה הזדמנות לסכם את תקופתו. בינתים, בקרוב תושלם הקמת ועדת האיתור לתפקיד מחליפו. לו שר המשפטים גדעון סער היה מממש את תוכניתו בנוגע לפיצול תפקידי היועץ, מנדלבליט היה היועץ האחרון בהיסטוריה של מדינת ישראל שנשא בכפל התפקידים של יועץ ותובע כללי. כיוון שכרגע אין שום סיכוי שפיצול כזה יקרה, בטח לא עד למינוי היועץ הבא, הרי שמחליפו של מנדלבליט ימשיך לשאת בתפקיד עם הכוח הרב ביותר בשירות הציבורי בישראל, תפקיד שאין לו אח ורע בשום מדינה דמוקרטית בעולם.
מי הוא היועץ המשפטי לממשלה שצריך להחליף את מנדלבליט בכהונתו? מהן התכונות שחייבות לאפיין אותו? מאז כהונת פרופ' אהרן ברק באמצע שנות השבעים, כל היועצים המשפטיים לממשלה זוהו, נמדדו, לטוב או לרע, בעיקר בזכות מגה תיק שליווה את תקופתם בצאלח א'-דין. אצל ברק היו אלה תיקי ראשי מפא"י וכמובן תיק הדולרים של רבין; אצל פרופ' יצחק זמיר זו היתה פרשת השב"כ, אצל יוסף חריש זה היה תיק דרעי, אצל מיכאל בן יאיר תיק יעקב נאמן, אצל אליקים רובינשטיין היה זה תיק בר-און-חברון, אצל מני מזוז תיקי אולמרט, אצל יהודה ויינשטיין תיקי ליברמן, ואצל מנדלבליט כמובן תיקי האלפים.
מההיסטוריה העגומה הזאת ברור מאליו שיועץ משפטי לממשלה צריך להיות איש שיודע לעמוד בלחצים, עם אומץ לב ציבורי (אומץ שיכול להביא אותו לכל תוצאה - הגשת תיק נגד איש ציבור או סגירה), איש ללא רבב, עם מצפן מוסרי ישר ונקי. לעיתים לא נכיר את היועץ עד לרגע שעות המבחן שלו. זמיר, למשל, התגלה כיועץ מרשים בפרשת השב"כ, בעוד חריש, שהובא להחליפו, אימץ את גישת טיוח הפרשה. מאידך, הוא לחם עם סכין בין השיניים בפרשת דרעי.
בן יאיר כשל בפרשת יעקב נאמן, לא משום שהחליט להגיש כתב אישום בתיק שנאמן זוכה בו (פרקליטות אינה קבלנית הרשעות), אלא משום שלימים התברר שהליך קבלת ההחלטות היה מביך. עד היום ישנה מלחמת גרסאות בן יאיר לבין מי שהיתה אז פרקליטת המדינה, עדנה ארבל, בשאלה החליט על כתב האישום. ויינשטיין כשל בפרשת ליברמן, לא משום שלא הגיש את התיק (זכותו להחליט כך), אלא משום שטייח את התיק במשך חודשים ארוכים, מרח אותו, כשבינתיים עדים נעלמו, מתו, חלו, או סתם שינו דעתם מקצה אל הקצה בעניין אשמו של ליברמן. זו הייתה חרפה.
מזוז, לאחר החלטה שנויה במחלוקת בתיק "האי היווני", פיתח במהלך כהונתו חוט שדרה מברזל ביחס לפוליטיקאים שסרחו בשלל סוגים של עבירות מתחום טוהר המידות ומתחום עבירות המין. באשר למנדלבליט, כאמור עוד יגיע הזמן לסכם, אבל נראה שהוא ניסח הכי טוב את יחסו לתיקי האלפים במסיבת העיתונאים שכינס ביום החלטתו להגישם לבית המשפט; הוא סיפר כי קיבל את ההחלטה להגיש כתב אישום נגד נתניהו: "בלב כבד, אבל בלב שלם".
זה הזמן להזכיר שתיקי אישי ציבור בכירים אינם חזות הכל בעבודת היועץ המשפטי לממשלה. נכון הוא שמנתניהו של סוף שנות התשעים עד נתניהו של ימינו, כל ראשי הממשלה בישראל היו חשודים בפלילים, אבל כולנו תקווה שהמסורת הזאת תיגדע. במונחים היסטוריים, הכובע השני של היועץ כפרשן החוק של מדינת ישראל הוא הרבה יותר חשוב מתפקידו כתובע הכללי. מנדלבליט, למשל, סירב בתוקף להכשיר את הנוסח המקורי של חוק ההסדרה והודיע שלא יגן עליו בבג"ץ, וכך גם הודיע על שורה של החלטות ממשלה שלא ראה בהן חוקיות. ובכלל, הוא עמד מול ממשלה עוינת ששנאה אותו ואת מה שהוא מייצג, ושעשתה הכל כדי להחליש את מוסד היועץ המשפטי לממשלה ואת התביעה הכללית.
חריש, למשל, הגן על רבין בגירוש 400 אנשי החמאס (מול פרקליטת המדינה דורית בייניש שהתנגדה), ועם זאת, נלחם כארי בבג"ץ על חובתו של רבין לפטר את דרעי, ובכך יצר את ההלכה המפורסמת: "הלכת דרעי-פנחסי", שמחייבת ראש ממשלה לפטר שר שהוגש נגדו כתב אישום. ויינשטיין, שהיה חלש מאד כתובע כללי, דווקא הצטיין בהגנה על הדמוקרטיה, בשורה של החלטות ועמדות שהציג, ובראשן אחת שגילוי נאות של הח"מ מתנוסס מעליה - מניעת סגירתו של ערוץ 10 שנתניהו כה חפץ בה.
מתוך הרשימה לעיל, היו שני יועצים פורצי דרך, או כמאמר קלישאה נוספת - הקדימו את זמנם: אהרן ברק ומני מזוז. ברק הוא זה שפרץ את הדרך בתחום חקירות מעשי השחיתות של אנשי ציבור. הוא כאמור זה שהורה על חקירות אנשי מפא"י, וזאת עוד לפני שבכלל היה שיח ציבורי משמעותי על אכיפה נגד שחיתות ציבורית, זולת הפרסומים באותם ימים בביטאון "העולם הזה". מזוז פרץ דרך בתחום פלילי אחר - תחום עבירות מין מצד בעלי שררה.
אליקים רובינשטיין, שהגיש את כתב האישום נגד יצחק מרדכי, אמנם קדם לו, אבל מזוז הלך נגד המיינסטרים בפרשות כמו תיק קצב (במהלכו עשה טעות חמורה בדמות הסדר הטיעון) ופרשת חיים רמון. ב-2006, שנים רבות לפני מהפכת "מי טו", כששולמית אלוני, אבירת זכויות הנשים, יצאה להגנת רמון בתקשורת, ואמרה על הקצינה המתלוננת: "היא הייתה יכולה פשוט להגיד לא. מלה פשוטה וקצרה", מזוז הגיש את כתב האישום בלי למצמץ, ובראיון טלוויזיוני, אמר את הברור מאליו: "שכל אחד שיוצא נגד כתב האישום הזה, שיחשוב אם היה עושה זאת, אם שר בכיר היה תוקף כך את בתו, או את אחותו הצעירה".
המודל של ברק ומזוז - חוט שדרה, מצפן מוסרי, עמידה בלחצים וקור רוח, הוא המודל שצריך לעמוד לנגד עיניה של ועדת האיתור, אבל כאמור אלה תכונות שקשה לא פעם לזהות, שכן הן נבחנות בזמן אמת. מאידך, יש תכונה אחרת, שאף יועץ משפטי לממשלה, בוודאי לא בשנים האחרונות, הצטיין בה, ודווקא אותה ניתן לאתר.
אף יועץ מתוך הרשימה לעיל לא הוביל מהפך ניהולי, לא בתביעה הכללית ולא בייעוץ המשפטי לממשלה. נכון שיועץ הוא לא מנהל בהגדרתו; לשם כך יש את מנכ"ל משרד המשפטים, אבל היועץ הוא כן מנהיג המערכת, והמערכת מאובנת. הכל בה מתנהל באיטיות. דיני נפשות נחרצים במריחה מקוממת, טעויות רבות מדי מתרחשות בתיקים מתוקשרים, קבלת ההחלטות איטית, והמערכת כולה לוקה בחסר.
תשאלו את ח"כ חיים כץ, שהתיקים הפליליים הרעועים נגדו מוחזקים כבר שנים בתביעה וחודשים ארוכים אצל היועץ המשפטי לממשלה. תשאלו גם את אריה דרעי, שהיועץ לא מצליח לסיים בעניינו את התיק, חמש שנים מאז שהודיע על פתיחת חקירה נגדו. זו שערוריה. התביעה הכללית בישראל וגם הייעוץ המשפטי לממשלה אינם מנוהלים; אף יועץ ואף פרקליט מדינה לא הצטיינו בתחום זה, להיפך. לעובדי המערכת יש בעיה; הם באמת ובתמים מאמינים שהכל בסדר, והכל לא בסדר. אם תשאל אותם מדוע הם לא מקבלים החלטה בתיק X, הם ישיבו לך מיד: מה זאת אומרת? אנחנו מקיימים דרך קבע "פגישות סטטוס". נהדר, ומה קורה בין הישיבות? ומה עם מבחן התוצאה?
בעוד שאת תכונות העמידה בלחצים, המוסר והערכים, קשה מאד למדוד עד שהיועץ מגיע לשעת המבחן, ניהול והנהגת מערכות היא תכונה שאפשר לאתר מראש. לכן, רק מהסיבה הזאת, יהודה ויינשטיין, למשל, לא היה יכול להיות יועץ משפטי לממשלה. ויינשטיין היה אמנם משפטן פלילי מוכשר, אבל יכולת ההנהגה שלו הסתכמה בין כותלי משרד עורכי הדין שבו העסיק בעיקר את עצמו. אם נדון אותו לכף זכות, נאמר שתיק ליברמן טויח בשל חוסר היכולת שלו לנהל את המערכת; אם נדון אותו לכף חובה, נחשוד בו שהגן על ממניו: נתניהו וליברמן (ששלוחיו פעלו מאחורי הקלעים).
שר המשפטים גדעון סער אמר בפורומים סגורים שהיה שמח אם היה מגיע לתפקיד משפטן שאינו ממשרד המשפטים, משום שכך היה לו קל יותר להוביל רפורמות בתוך המערכת. המחשבה הזאת בריאה; אך המערכת לא יכולה לספוג פעם נוספת יועץ כמו ויינשטיין. היועץ חייב להביא כישורי ניהול והנהגה, והאמת היא שקשה למצוא משפטנים שיכולים להתאים לתפקיד כזה מהמגזר הפרטי. בצדק תקפצו ותגידו שגם פרופ' אהרן ברק, שאותו שיבחתי פה, הוצנח לתפקיד מהאקדמיה, וגם לו לא היה כל ניסיון בהנהגת מערכות. זו טענה מוצדקת. ברק אמנם היה יועץ מבריק בדיעבד, אבל מלכתחילה לא נכון היה למנות לתפקיד איש אקדמיה, כמו שספק אם נכון למנות לתפקיד כזה שופט שלא התנסה בניהול (בשונה מנשיא בית משפט מחוזי למשל). התכונה היחידה כמעט שוועדת האיתור יכולה באמת לאתר מראש היא יכולת ההנהגה והניהול, וכדאי שתשקיע מחשבה רבה בכך, כי מערכת התביעה והייעוץ המשפטי זקוקה מעל לכל למנהיג.