חוקרי פרשת רצח רחל הלר: "לא חסרים מספרי סיפורים"

לאחר מציאת גופתה של הלר בחולות ליד קיבוץ שדות ים הוקמו שני צוותי חקירה, שפעלו כמעט במקביל במחוז הצפוני של המשטרה. בראש צוות אחד עמד רב-פקד אברהם צמרת, שסבר כי הרוצח הוא ברנס. מנגד, הצוות השני בפיקודו של סגן-ניצב חנא חדד, חשד בביכונסקי, חברה של הלר שהיה האחרון שראה אותה. בעקבות המחלוקת בפיקוד המשטרה החליטו לשלוח את סגן-ניצב שאול מרכוס, קצין בכיר מהמטה הארצי, להכריע בין שני הצוותים. חוקרים שנחשפו להכנות למשפט החוזר של ברנס העידו לאחר מכן כי מרכוס נהג באלימות קשה כלפיו.

ברנס הורשע בביצוע הרצח בשנת 1976, אך טען כי ההודאה הוצעה ממנו בכוח והוכתבה לו. בית המשפט דחה את ערעורו, ושלוש שנים לאחר מכן התברר כי חלו תקלות רבות בחקירתו וכי קיים יסוד סביר שהוא הואשם באשמת שווא. בשת 2002 החליט בית המשפט לזכותו לאחר שהתקבלה בקשתו למשפט חוזר. מאז, מותה של הלר לא פוענח.

סגן-ניצב חדד, אמר לוואלה! NEWS בתגובה להודאתו של תושב כפר ראמה כי "אני חושב שהאדם הזה לא נורמלי. אם ייתנו לי לראות אותו, אוציא ממנו שהוא שקרן". לדבריו, רצח החיילת הלר נותר תעלומה.

קצין בכיר לשעבר, שהיה מעורה בחקירת ברנס, סיפר לוואלה! NEWS כי הרשעתו התבססה כל כמה ראיות, בהן צמיגי המשאית בה נהג בזירת הרצח. בנוסף לכך, בשחזור ובהודאתו סיפק ברנס מידע שרק הרוצח יכול היה לדעת: "הלר הומתה בחניקה לאחר שהרוצח כרך את החזיה שלה סביב צווארה". עם זאת, הסתבר כי הצהרתו הוצאה ממנו באלימות קשה.

למרות זיכויו של ברנס, חלק מהחוקרים סבורים כי הוא אכן היה מעורב ברצח. "היו מחדלי חקירה שהובילו את המדינה להתקפל", טען הקצין הבכיר. "זאת הייתה פרשה שהלחיצה את הציבור ואת המשטרה. התקופה הייתה אחרת, וצריך להבין שאז החוקרים יכלו לעשות דברים שהיום לא ניתן. היית מחזיק את החשוד 48 לפני שהבאת אותו לשופט, ואחר כך החזיקו את החשוד 15 ימים רצוף מבלי שראה שופט, אז היינו יכולים לעשות דברים...".

אחרי שחרורו, ברנס לקה בסרטן ובעיוורון, ועד מותו לא קיבל פיצוי מהמדינה. לאחר מותו ומות עורך דינו, נפסקו ליורשיו פיצויים של מיליוני שקלים.