בנאומו באו"ם בשבוע שעבר, אמר ראש הממשלה נתניהו כי מאז בחירתו של זוהראן ממדאני לראש עיריית ניו יורק, ״יהודים רבים כבר אינם חשים בטוחים בניו יורק״. לדבריו, הם אומרים לו: ״זו אינה העיר שאנחנו זוכרים. היא השתנתה כל כך מהר״. נתניהו ציין כי בניו יורק מאיימים על יהודים בדרכם לבית הכנסת, יהודים נדקרו ברחובות, והם מושמצים ומסומנים אך ורק משום שהם יהודים. ולא רק בניו יורק: הוא הזכיר גם רציחות ופיגועים נגד יהודים בבולדר, בלוס אנג׳לס, בוושינגטון וברחבי העולם.
המסר הישיר שלו ליהודי העולם היה: ״הרימו את הראש. היו גאים. היו בטוחים בעצמכם. אל תירתעו. עמדו על שלכם״.
אלא שרבים מיהודי ארה"ב לוקים בהלקאה עצמית. הם מפוחדים, נאלצים לקיים חיים יהודיים בד' אמות, ובשיחות עם ישראלים מטיחים בהם כי התנהלותה של מדינת ישראל היא שגרמה להתפרצות גל האנטישמיות ומסכנת אותם. יש גם ישראלים שיסכימו איתם.
אריק פינגרהוט, נשיא ומנכ״ל הפדרציות היהודיות של צפון אמריקה, מוקיע את המגמה הזו. בריאיון חגיגי לוואלה הוא דוחה כל ניסיון להציג את מדיניות ישראל כהסבר לאלימות נגד יהודים, אך מודה שהקרע מול חלקים מהדור הצעיר ומהשמאל היהודי הולך ומעמיק.
״אין שום מחלוקת שיכולה להיות לאדם על מדיניות ממשלת ישראל, שתשמש תירוץ לאלימות או להתנהגות מאיימת מכל סוג - מילולית, פיזית או אחרת״, הוא אומר. ״זה בלתי מתקבל על הדעת״.
פינגרהוט בן ה-67, עורך דין במקצועו, הוא ציוני נלהב ואחד האנשים הבכירים והמשפיעים ביותר בממסד היהודי-אמריקני. לפני שהגיע לעמוד בראש הפדרציות היהודיות של צפון אמריקה, ארגון הגג המאחד קהילות ופדרציות בארצות הברית ובקנדה, הוא כיהן כחבר קונגרס מטעם אוהיו, כסנאטור במדינה, כמועמד דמוקרטי לסנאט האמריקני, כראש מערכת ההשכלה הגבוהה של אוהיו וכנשיא ארגון הסטודנטים "הלל" הבינלאומי, שם הוביל מהלך שהכפיל את מספר הסטודנטים היהודים שהארגון מגיע אליהם ליותר מ-130 אלף בשנה.
הטיעון שפינגרהוט דוחה אינו שולי כלל בקרב יהודי ארצות הברית. מתברר שהוא קיים גם בקרב אלו המגדירים עצמם מחוברים לקהילה, לישראל או לזהות היהודית. מדד ״קול העם היהודי״ של המכון למדיניות העם היהודי (JPPI), שפורסם לפני מספר ימים, מלמד כי 39% מהיהודים האמריקנים שהשתתפו בו סבורים שמדיניות ישראל תורמת במידה רבה לעלייה באנטישמיות בעולם - כמעט שניים מכל חמישה. מדובר בעלייה חדה לעומת 31% בלבד בספטמבר אשתקד. נוסף על כך, 28% מהמשיבים בארצות הברית סבורים שישראל צריכה לשנות את מדיניותה במידה רבה בעקבות התחזקות האנטישמיות, לעומת 21% לפני שנה.
פינגרהוט מבקש לשרטט כאן קו חד. אפשר להתנגד לממשלה בירושלים ולהתווכח על מדיניות, הוא אומר למעשה, אך אסור לבלבל בין ביקורת פוליטית לבין שלילת הלגיטימיות של ישראל - ובוודאי שלא בין ביקורת על ישראל לקריאה לפגיעה ביהודים. אלא שהמדד מלמד כי בעיני חלק הולך וגדל מיהודי ארצות הברית, המציאות מורכבת יותר: הם אמנם אינם מצדיקים אנטישמיות, אך סבורים שלמדיניות ישראל יש השפעה ישירה על התנאים שבהם הם נדרשים לחיות, לעבוד ולהגן על מוסדותיהם.
יהודים בארה״ב של היום מדברים על פחד, על הסתרת סממנים יהודיים, על זהירות יתר במקום העבודה או על הימנעות מהבעת תמיכה בישראל. מה שנראה לישראלים לעיתים כוויכוח פוליטי מרוחק, נחווה אצל חלק מהיהודים האמריקנים כעניין אישי ומיידי: יחס עוין בקמפוס, חרם מקצועי, מתקפות ברשת, מתיחות בעבודה או איומים סביב מוסדות קהילתיים.
כמו יותר ויותר יהודים בארה"ב, גם פינגרהוט חובש כובע שאינו מסגיר את זהותו. בריאיון הוא מסיר אותו וחושף את הכיפה שמתחתיו, כדי להמחיש את המודעות החדשה לנראות יהודית במרחב הציבורי. לדבריו, החיים כיהודי בארצות הברית השתנו מן היסוד - לאו דווקא בתחושת פחד מתמיד בכל הליכה ברחוב, אלא בחישוב חדש שנכנס לשגרת היומיום: עד כמה אתה מזוהה כיהודי, היכן אתה נמצא, ומי מביט בך.
פינגרהוט מאשר כי אנשים הפכו זהירים יותר: ״הם זהירים מאוד במה שהם אומרים במקום העבודה, וזהירים מאוד במה שהם מפרסמים ברשת״, הוא מסביר. ״יש אנשים שפשוט נמנעים מלהביע את דעותיהם כפי שעשו בעבר, כדי שלא להיקלע לוויכוחים ולעימותים. אם הם בוחרים לדבר בגלוי ולעמוד על שלהם, הם יודעים שעליהם להיות מוכנים לשלם מחיר״.
הוא מודה שהתמיכה בישראל בקרב יהודי ארצות הברית אינה עשויה מקשה אחת. בסקרי הפדרציות, לדבריו, התמיכה בישראל כבית הלאומי של העם היהודי וכמדינה יהודית ודמוקרטית נותרה איתנה מאוד — ועומדת על 80% עד 90%. עם זאת, התמיכה בממשלת ישראל נמוכה בהרבה. ״אלו שתי שאלות נפרדות לחלוטין״, הוא מבהיר, ומבטא בכך את עמדתם של יותר ויותר יהודים אמריקנים הסולדים ממדיניות ממשלת נתניהו.
התמיכה בישראל נמוכה במיוחד בקרב צעירים, אך היא נמוכה גם אצל יהודים המגדירים עצמם פרוגרסיבים או מזוהים עם השמאל, בכל גיל. ״הגיל וההשקפה הפוליטית חופפים במידה רבה, אך זו אינה רק שאלה של גיל״, הוא מסביר. ״גם אדם מבוגר המגדיר עצמו פרוגרסיבי עשוי להביע תמיכה נמוכה יותר״.
כאן מגיעה אולי אמירתו החשובה ביותר ביחס למציאות החדשה: יהדות ארצות הברית אינה יכולה עוד להניח שהציונות עוברת מדור לדור באופן אוטומטי. ״המילה 'ציוני' קיבלה משמעויות שונות אצל אנשים שונים״, הוא אומר. ״הדור שלי הבין ציונות כאמונה בבית הלאומי של העם היהודי, במדינה היהודית - ישראל. נקודה. לא הממשלה, ולא המדיניות״.
עבור צעירים רבים, לדבריו, ״ציוני״ הפך למושג המזוהה עם תמיכה בממשלה מסוימת, בראש ממשלה ספציפי או בכל מדיניות ישראלית שהיא. לכן, כאשר צעיר מצהיר שאינו ציוני, ייתכן שכוונתו האמיתית היא שאינו תומך בממשלה או במדיניות מסוימת, ולא שהוא מתנגד לעצם קיומה של מדינת ישראל.
״אנחנו חייבים להסביר מהי ציונות. אי אפשר להניח שמי שהוא בן 16 או 18 מבין את המושג כפי שאנחנו מבינים אותו, מבלי שלימדו והסבירו לו״, הוא מדגיש. ״צריך לחנך כל דור מחדש״.
נוסף על כך, הוא אינו מתעלם ממימד הפחד: סטודנטים, צעירים ואנשי מקצוע בראשית דרכם עלולים להירתע מלהגדיר עצמם ציונים בגלוי, בעיקר באקדמיה ובסביבות עבודה מסוימות. ״יש אנשים שיחששו לומר בפומבי 'אני ציוני' ולכן יימנעו מכך, פשוט מתוך פחד מהתגובות״, הוא מסכם.
השיחה עם פינגרהוט ממחישה איזה שינוי עמוק עבר על החיים היהודיים בארצות הברית: במקום לעסוק קודם כל ביהדות, בחינוך, בתרבות ובחיזוק הקהילה, הפך הביטחון לנושא הדומיננטי - לא רק בריאיון, אלא גם בשגרת היומיום של בתי הכנסת, בתי הספר, מחנות הקיץ והמרכזים הקהילתיים.
״לא חשבתי שבמהלך חיי אכנס לבית כנסת ואבדוק איפה המאבטחים ואיפה היציאות״, הוא אומר. ״זו טרגדיה״. לדבריו, הפדרציות נדרשות כיום להביא בחשבון את שאלת הביטחון בכל החלטה: האם ניתן לקיים אירוע, היכן, מי מאבטח אותו, האם הכניסה מוגנת והאם קיים תיאום מול המשטרה.
יותר מ־1.015 מיליארד דולר בשנה מוציאה כיום הקהילה היהודית בצפון אמריקה על מאבטחים, מצלמות, שערים, מחסומים ואמצעי מיגון. מדובר ביותר מ־4,500 מוסדות, בהם בתי כנסת, בתי ספר, מרכזים קהילתיים, מחנות קיץ ועמותות. מדובר בעלייה של 33% לעומת אומדן של 765 מיליון דולר ב־2024, כאשר הסכום אינו כולל עסקים יהודיים פרטיים כגון מסעדות כשרות וחנויות מכולת.
״כל דולר שהקהילה מוציאה על מאבטחים ומצלמות הוא דולר שלא מושקע בחינוך יהודי, בטיפול בקשישים ובאנשים הזקוקים לעזרה״, מדגיש פינגרהוט. ״אבל אנחנו נגן על עצמנו. נגייס את הכסף ונעשה זאת, כי לא ניתן לאנשים האלה לעצור אותנו״.
פינגרהוט מעריך שהחשבון ימשיך לתפוח גם השנה ובעתיד הנראה לעין. לדבריו, ההוצאות גדלות בקצב של כ־20% בשנה, ואם תימשך המגמה, הקהילה היהודית בצפון אמריקה עשויה להידרש להוסיף השנה עוד כרבע מיליארד דולר לאבטחה. מדובר בהערכתו האישית, ולא בתחזית רשמית של הפדרציות.
הוא מתאר כיצד מאז הטבח בבית הכנסת ״עץ החיים״ בפיטסבורג ב־2018, ציון דרך בתחושת חוסר הביטחון של יהודי ארה"ב, נבנתה כמעט מאפס תשתית אבטחה קהילתית רחבת היקף. בעבר, לדבריו, רק כתריסר קהילות החזיקו בתוכנית אבטחה מסודרת. כיום, לעומת זאת, כמעט בכל קהילה פועל מנהל ביטחון מקצועי (לרוב איש אכיפת חוק לשעבר או בעל רקע ביטחוני), הממפה מוסדות, מתאם מול המשטרה, מכשיר צוותים ומסייע בגיוס תקציבי מיגון.
אלא שמה שנחשב עד לפני שנים ספורות לסטנדרט מתקדם - מנהל ביטחון קהילתי, הכשרות, מצלמות ומחסומים - כבר אינו מספיק. ״אנחנו מבינים עכשיו שנצטרך להשקיע אף יותר״, הוא אומר. ״מעקב מסביב לשעון אחר מבנים, מרכזי שליטה שבהם מישהו צופה במצלמות בזמן אמת, אבטחה היקפית ואמצעים טכנולוגיים, כל אלה דורשים משאבים כספיים״.
פינגרהוט מזהיר מפני מה שהוא מכנה ״משבר טרור פנימי באמריקה, המכוון נגד הקהילה היהודית״. לדבריו, רשויות אכיפת החוק בארצות הברית מכירות בכך שישנם גורמים המתכננים ברשת פגיעה בבתי כנסת ובמוסדות יהודיים. ״תודה לאל שרובם נעצרים, אך לא כולם ייעצרו לעולם״, הוא אומר. ״זוהי המציאות שלנו כיום״.
אל מול המחיר הכבד הוא מציב דרישה ברורה לממשל האמריקני: הקהילה היהודית תמשיך להשקיע בעצמה, אך המדינה אינה יכולה להותיר אותה לבדה במערכה. ״לממשלה יש חובה להגן על אזרחיה, על בתי תפילה ועל מקומות התכנסות קהילתיים״, הוא קובע. הפדרציות פועלות מול הקונגרס, ה־FBI והמשרד לביטחון המולדת כדי להגדיל את תקציבי תוכנית המענקים הפדרלית לאבטחת מוסדות ללא כוונת רווח, לצד הגדלת המימון למשטרה המקומית ולחקירות פדרליות.
פינגרהוט מוטרד גם מהפוליטיזציה המתגברת של התמיכה בישראל. כנבחר ציבור לשעבר מטעם המפלגה הדמוקרטית, הוא מציין כי דמוקרטים רבים מודאגים מהכיוון שאליו צועדת מפלגתם. הוא מצביע על יהודים דמוקרטים הבוחרים במרוצים מסוימים לתמוך במועמדים רפובליקנים כדי להעביר מסר, אך מזהיר מפני הפיכת ישראל לנושא מפלגתי חד־צדדי.
״אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו שהתמיכה בישראל תישען על מפלגה אחת בלבד באמריקה״, הוא מדגיש. ״דו־מפלגתיות היא קריטית. ארצות הברית היא מדינה דו-מפלגתית, להבדיל מישראל, והתמיכה חייבת לבוא משני הצדדים״.
על ראש עיריית ניו יורק, זוהראן ממדאני, הוא מדבר בחריפות שאינה נופלת מזו של ראש ממשלת ישראל בנאומו: ״אני סבור שהוא מסית לשנאה, ושנאה מובילה בסופו של דבר לאלימות״, אמר. ״מעשיו חסרי אחריות ונוראיים לעיר, וכמובן שנוראיים ליהודי העיר״.
לצד זאת, ישנה גם קרן אור: מדד JPPI מצביע על עומק הזיקה שאינו בהכרח בא לידי ביטוי בוויכוח הפוליטי. כמחצית מיהודי ארצות הברית שהשתתפו בסקר שולטים בלפחות כמה מאות מילים בעברית, ו־13% מגדירים עצמם כדוברי עברית שוטפת. ככל שהקשר לישראל עמוק יותר, ובמיוחד בקרב מי שחיו בה בעבר, כך גם רמת השליטה בשפה גבוהה יותר. זהו בדיוק המתח שפינגרהוט מתאר: ביקורת גוברת על מדיניות הממשלה אינה מעידה בהכרח על התרחקות מהזהות היהודית או על התנערות מישראל, אלא משקפת קשר שנשאר אישי, עמוק ולעיתים גם כואב.
עם זאת, פינגרהוט מבקש לחתום בנימה שאינה רק של חרדה, ומצביע על התעוררות יהודית מאז 7 באוקטובר: יותר משפחות שולחות את ילדיהן למחנות קיץ ולבתי ספר יהודיים, ויותר אנשים לוקחים חלק באירועים קהילתיים, בלימוד מקוון ובמסגרות זהות. ״אנשים רוצים להיות בחברת יהודים ולהיות מעורבים יותר בחיים היהודיים״, הוא מציין.
״זו צריכה להיות שנה של החלמה והתחדשות״, מסכם פינגרהוט ומאחל שנה טובה ומתוקה לישראל, לעם היהודי ובכלל. ״נעשה את חלקנו כדי להגן על הקהילה, אך אסור שהאיומים יגזלו מאיתנו את היופי והחום של החיים היהודיים״.