קצת כמו הילד ההולנדי שמנסה לעצור את השיטפון עם האצבע בסכר, ישנו בלגי שמנסה להקים סכר מול צונאמי של אנטישמיות. הבלגי הזה הוא סשה רויטמן, מנכ"ל התנועה למאבק באנטישמיות (CAM). הוא נולד וגדל בבריסל, אך בגיל 18 ארז הכול ועלה לישראל. כעבור שמונה שנים, שבהן שירת בצה"ל והיה שותף להקמת תחום הדיגיטל בדובר צה"ל, המשיך לשליחות בקונגרס היהודי העולמי, ולבסוף ייסד את CAM.
"אני מודה שאני מרגיש לפעמים שאנחנו הילד עם האצבע בסכר, אבל לא מול שיטפון אלא מול צונאמי", הוא אומר. "מולנו יש מיליארדים של אנשים, טריליונים של דולרים, תשתיות שנבנו במשך עשרות שנים, כסף עצום והמון תוכן דיגיטלי. אם לא נעבוד אחרת, לא נצליח".
את CAM (Combat Antisemitism Movement), ארגון בינלאומי צעיר ושאפתני, הקים רויטמן כדי להפוך את המאבק בתופעה מתגובה מאוחרת לעבודה שיטתית ומבוססת נתונים. הארגון פועל מול ראשי ערים, ממשלות, מערכות חינוך, גורמי אכיפה וחברות טכנולוגיה; הוא מחזיק במאגר של עשרות אלפי תקריות אנטישמיות ומקדם שיתופי פעולה עם יותר מאלף ארגונים ברחבי העולם. במקום עוד קמפיין נקודתי, CAM בונה בשיטתיות תשתית יציבה המאפשרת לזהות אירועים בזמן אמת, לחשוף מנגנוני השפעה, להכשיר מקבלי החלטות ולהעניק לקהילות כלים מעשיים להתגונן.
רויטמן, בן 40 ואב לארבעה, מתגורר בתל אביב. אשתו עובדת בעולם ההון-סיכון. הוא מתאר כיצד חוויות ילדותו בבלגיה עיצבו את זהותו: "באינתיפאדה השנייה באו אליי בבית הספר ושאלו: 'למה רצחתם את הפלסטינים?'. עד אז הייתי בלגי יהודי. ברגע ההוא הבנתי שמבחינתם אני יהודי בלגי. הבנתי שלא משנה איך אני רואה את עצמי, אלא איך רואים אותי מבחוץ".
מי שנותרו בבלגיה כבר חוששים להסתובב ברחוב עם מגן דוד. "אחותי אומרת לי שהיא יודעת שהם שם על זמן שאול: לא יודעים מתי, אבל העתיד רחוק מלהיות ורוד. אחד-אחד היהודים עוזבים את בלגיה, ובגדול את אירופה כולה. היא לא בהכרח חושבת על ישראל, אולי על פנמה. אי אפשר יותר להעמיד פנים שדבר לא משתנה".
הוא צופה "מלחמה אידיאולוגית קשה על זהות המערב" סביב הגירה, איסלאם ולאומיות, ומעריך שהימין הקיצוני יתחזק. עם זאת, להערכתו אירופה תתעורר לפני ארצות הברית - "או שתתקן את עצמה, או שתתפרק לגמרי".
ב-2008–2009, בזמן מבצע "עופרת יצוקה", היה רויטמן סטודנט באוניברסיטת רייכמן וסייע בהקמת חמ"לי הסברה. בהמשך, בשירותו הצבאי, עסק בדיגיטל ובמודיעין גלוי: "אפשר היה לראות בטוויטר בזמן אמת מה קורה בעזה, באיזה בניין הייתה תקיפה ומה מתרחש. קצינים שאלו איך אני יודע יותר מהמודיעין. זה לא היה מודיעין סודי, זה היה מודיעין גלוי. לצבא לקח זמן להבין שהעולם משתנה, וכך גם במאבק באנטישמיות".
אחרי תפקיד בקונגרס היהודי העולמי בניו יורק, פגש רויטמן משפחת תורמים מוויצ'יטה שבקנזס, שזיהתה בשלב מוקדם את חדירת המסרים האנטי-ישראליים למערכת החינוך ולמרחב הציבורי בארצות הברית. "אמרתי להם: בתנאי אחד - לא בונים עוד ארגון שכל הזמן עסוק בלגייס כסף כדי להתקיים. או שיש כסף לפעילות, או שאין. הם אמרו 'צא לעבודה'. התחלנו עם שניים-שלושה אנשים. היום אנחנו כ-30 עובדים, עם פעילות בארה"ב, באוסטרליה ובעוד מוקדים בעולם".
התקציב השנתי של CAM עומד, לדבריו, על כ-10 מיליון דולר, שמרביתם מגיעים מתורמים יהודים בארצות הברית וחלקם מאוסטרליה. זהו סכום משמעותי לארגון בסדר גודל כזה, אך זניח, לשיטתו, מול המערכה שמנגד: "לפי המחקר שאנחנו בונים, קטאר השקיעה בעשור האחרון סכומי עתק במלחמת ההשפעה, בסדרי גודל של טריליון דולר. לא הכול קשור לישראל ולא כל דולר נועד להפצת אנטישמיות, אבל זה כסף שנכנס לאקדמיה, לתקשורת, לקרנות, להשפעה ולבניית תשתיות".
לדבריו, ב-CAM כבר זיהו כ-260 גופי תקשורת ברחבי העולם שבהם נמצאה השקעה או מעורבות קטארית. הארגון שוקד כעת על פרויקט חשיפה שימפה את קשרי התקשורת העולמית לכסף הגדול שמקורו בדוחה: "אנחנו רוצים לדעת מי טס לקטאר, מי קיבל מימון, ואיפה יש קשרי בעלות והשפעה. לא כדי לטעון שכל עיתונאי שקיבל כסף הוא אנטישמי, זה לא עובד כך. הכסף הניע תהליכים, אבל בהמשך נבנתה הגמוניה אידיאולוגית שכבר פועלת מעצמה".
CAM מחלק את עבודתו לארבעה צירים: עבודה מול מקבלי החלטות, מחקר, שיתופי פעולה עם ארגונים, ומדיה ותקשורת. רויטמן מתגאה במיוחד בפעילות מול ראשי ערים ורשויות מקומיות: "שאלתי את עצמי כמה אפשר לרוץ אחרי ממשלות כדי לשנות חוקים. התחלנו לעבוד ישירות עם ראשי ערים, וגילינו שהם מקשיבים. לראש עיר יש השפעה ישירה על חינוך, משטרה, ביטחון קהילתי, אירועים ושיח ציבורי".
הארגון פועל ב-21 מדינות בארצות הברית מול בתי מחוקקים מדינתיים, רשויות אכיפה ומערכות חינוך, ומביא לישראל משלחות של תובעים, מחוקקים ושריפים. "בדצמבר אמורים להגיע עשרה שריפים ממחוזות בארה"ב", מציין רויטמן. "הם מקבלים כאן כלים לזיהוי אנטישמיות, להתמודדות עם אירועים ולשיח עם הקהילות".
"לא כל קללה בפייסבוק היא אירוע"
המחקר הוא מבחינתו תנאי לאמינות. לדבריו, CAM אסף יותר מ-45 אלף דיווחים על אירועים אנטישמיים ברחבי העולם, ושוקד על הקמת מאגר פתוח לעיתונאים, חוקרים ומקבלי החלטות: "בשלב הראשון המערכת הציגה יותר מ-6,000 אירועים ב-12 חודשים, ואנחנו ממשיכים לנקות ולאמת נתונים. אפשר יהיה לחפש לפי מדינה, עיר, זמן, קטגוריה ומניע – שמאל קיצוני, אסלאמיזם, ימין קיצוני ואחרים".
רויטמן מבדיל בבירור בין תקריות בשטח לבין רעש ברשת: "אם שרפו למפיקים באוסטרליה BMW ומרצדס, ואיימו על פסטיבל של 4,000 איש כך שהוא בוטל בגלל חמישה די-ג'יים ישראלים - זה אירוע ממשי. לעומת זאת, לא כל קללה בפייסבוק היא אירוע שאפשר להביא למשטרה. אם נכניס הכול, נאבד את האמינות".
במקביל, הוא מזהיר שהזירה הדיגיטלית גדולה כיום פי כמה. לדבריו, CAM מנטר כ-620 חשבונות בולטים שהוגדרו כמפיצי תוכן אנטישמי, לאחר שסוננו מתוכם בוטים ותוכן שאינו רלוונטי. "החשבונות האלה לבדם ייצרו בתוך כחודשיים כ-580 מיליון צפיות בתוכן אנטישמי. להערכתי, בתוך ארבעה חודשים נגיע למיליארד צפיות - וזה באנגלית בלבד. אם זה המצב, שום עבודה טובה עם ראש עיר לא תספיק לבדה. צעירי אמריקה חיים ברשת".
זו הסיבה שהוא מדבר במונחים של "מלחמה א-סימטרית": "ישראל פתרה בעיות שנראו בעבר בלתי אפשריות - התפלת מים, יירוט טילים, מודיעין ברחבי העולם וטכנולוגיה שכל העולם נשען עליה ומשתמש בה. לא ננצח את הצד השני בכסף; צריך לחשוב באופן שיטתי: איפה חסר מידע, איפה חסרה יכולת, ואילו כלים אפשר לפתח כדי לנטרל את ההשפעה הזו".
בישראל הוא מקים כעת קבוצת חשיבה שאליה הוא מבקש לחבר אנשי טכנולוגיה, תקשורת, ביטחון ויזמות: "האמריקאים מצוינים באסטרטגיה, בקשרים ובגיוס משאבים, בעוד הישראלים יודעים לפתור בעיות תחת לחץ. אני רוצה לרתום את המוחות הישראליים כדי לבנות את עתיד המאבק".
רויטמן מבהיר כי הסכנה אינה נשארת בגבולות הרשת. הוא מביט בדאגה על המתרחש בניו יורק ועל עלייתם של פוליטיקאים כמו זוהראן ממדאני: "ממדאני הוא תוצר של תהליך. מאחוריו יש אלפי 'ממדאנים פוטנציאליים' שאיש לא הכיר, ויום אחד הם כבר מועמדים, נבחרים או מובילי שיח".
לטענתו, יהדות ניו יורק ויהדות ארצות הברית בכללותה "נרדמו בשמירה" במשך עשרות שנים: "הם לא הבינו את גודל השינוי. היה נוח לעשות כסף, לחיות טוב ולהאמין שאפשר להיות כמו כולם. ואז מגיע רגע שבו אתה מגלה שלא בהכרח נותנים לך להיות כמו כולם".
הוא מזכיר את עצרת התמיכה בישראל בוושינגטון לאחר 7 באוקטובר, שבה השתתפו לפי ההערכות קרוב ל-300 אלף בני אדם: "זה היה מרשים, אבל בעיניי לא מספיק. אחרי הטבח, איך לא היו מיליון, שניים או שלושה מיליון? גייסנו אוטובוסים, קשה כיום לגרום לאנשים להגיע. אנשים פשוט חוששים כיום להזדהות".
לדבריו, חלק מיהודי ארה"ב דווקא התעורר בעקבות 7 באוקטובר, אך ההתעוררות הזו נשחקה עם הזמן: "מלחמה שנמשכת שנים קשה להחזיק, וזה עניין שישראל חייבת להבין. אי אפשר לתקן בזמן מלחמה, בזמן מלחמה אתה רק בניהול משברים. גם אני לא מצליח לחולל שינוי אמיתי כל עוד הלחימה נמשכת, זה ברור. ישראל צריכה לפעול בסבבים קצרים יותר, לסיים את זה - גם במחיר של פצצות גדולות יותר. חייבים לקפל את האירוע הזה, זה עניין של ביטחון לאומי (National Security Issue)".
"אפשר להתווכח על היעדים ועל הדרך, אבל במונחים של ביטחון לאומי - אנחנו לא יכולים להישאר לעד במצב שבו יהודים וישראלים מרגישים שאינם רצויים במדינות מסוימות".
רויטמן רואה מגמה דומה באירופה: "ברלין, פריז, בריסל - אלה מקומות שבהם נלחמים כיום על זהות המערב. אני אוהב את אירופה, גדלתי בה, אני דובר צרפתית ומרגיש בלגי. אבל אירופה נכנסת לעידן קשה של מתח סביב הגירה, דת, לאומיות וזהות. היהודים נמצאים כרגע במרכז הסיפור, אבל בסופו של דבר אנחנו קטנים בתוך התנגשות רחבה בהרבה".
לשיטתו, הימין הקיצוני אומנם מתחזק בחלקים מאירופה, אך מנגד גם תנועות אסלאמיסטיות והשמאל הרדיקלי צוברים כוח והשפעה. "בברלין ראיתי שוב עד כמה המרחב הזה מורכב. אי אפשר לומר שכל אירופה אבודה, אבל מי שאומר שהכול כרגיל פשוט לא מביט סביבו. השאלה אינה אם העולם יהיה ורוד, הוא מעולם לא היה כזה. לפני 80 שנה הכניסו יהודים לתאי גזים".
סשה רויטמן מזהה ממסד עולמי שבו איש לא נותר לצדנו - לא הוותיקן, לא האו"ם ולא בתי הדין הבינלאומיים. ועדיין, הוא מסרב להרים ידיים: "יש הרבה מקומות שבהם אפשר להשפיע. כל ראש עיר שמצטרף לפעילות שלנו יכול להביא לשינוי אמיתי בעיר שלו. אנחנו לא רואים סוף באופק, לא קרוב ולא רחוק. אבל בשנה הקרובה נרחיב את הפעילות הזו, ובמקביל נקים מערך דיגיטלי חסר תקדים: מחקר, חשיפה של מנגנוני השפעה, עבודה מול חברות אינטרנט ופיתוח כלים חדשים".
רויטמן מצביע על השלט שעל דלת החמ"ל החדש במשרדי הארגון בתל אביב: "The Digital War Room" - חדר המלחמה הדיגיטלי. "זו המלחמה של 2027", הוא מסכם.