אצלי במשפחה מצביעים בבני ברק. מסורת משפחתית שכזו. אז עליתי על הדינק 200 ונסעתי לעיר מגוריי, שבה שיחה לאלוהים זה גוביינא, כדי למלא את חובתי הדמוקרטית.
בדרך אני נושם את חוויות העיר אמהות בנות 25 הולכות עם עגלה שבה התינוק החמישי-שישי, והן מזגזגות וחוסמות את כל המדרכה, כי הן בשיחה צפופה עם אלוהים, יהודים כשרים שמסתובבים עם מבט מוטרף בעיניים, אבל לא בגלל הבחירות, אלא בגלל שעוד שבועיים פסח, גוועלד, ואיך אפשר בלי גרפיטי שמזהיר את היהודים הכשרים שאסור להשתתף בבחירות הטמאות.
הגעתי לתלמוד תורה "המרכז" ברחוב אחיעזר 8, ופתחתי בפני המאבטח את הפאוץ' ואת התיק של המצלמה. "מאיזה ערוץ אתה", שואלים אותי, ואני מחייך ואומר "אינטרנט".
"אה, אינטרנט..." מפטירין הבריות בשעמום. קטן עליהם.
לפני שאני עולה למעלה אני מוודא שהמתים כבר גמרו להצביע, למה מסתובבת במשפחה שלי שמועה שאנחנו כוהנים, למרות השם הלא שייך. המתים, מסתבר, הצביעו בין 2-4 אחרי הצהריים, ובאמת היה נחמד מאד להיפגש ולהיזכר.
אני מגיע, ורואה מתחת לפרגוד הפלסטיק זוג מגפיים לבנים. זוג המגפיים מתעכב, ומתבושש, ולא יוצא, ובסוף אני מפטיר באוזני הבחור שלקח את ההודעה לבוחר ותעודת הזהות שלי: "שתעשה אנ-דן-דינו וזהו". הוא מסתכל עליי בהלם רגע ואז מצחקק: "לא, היא לא בוחרת, היא מסדרת את הפתקים".
טוף, נו. בסוף נכנסתי. ידעתי למי אני מצביע, למרות שהחלטתי סופית רק היום, וזה בסוף לא היה לגמלאים. אין לי מושג מה הצביעו אחיי הבני-ברקים, אבל צר לי לאכזב את רון לוינטל ואברהם פורז לא ניכרה בשטח תנועה רבה של הרגע האחרון לכיוונם.